ב־6 ביוני 2026 יצאו רם ומעין גולן, למסע רגלי יוצא דופן: הליכה מלונדון לרומא לאורך כ־2,000 קילומטרים, בשביל ה־Via Francigena – אחד מנתיבי הצליינים העתיקים והמפורסמים באירופה. במשך שלושה חודשים וחצי צעדו בממוצע כ־20 קילומטרים ביום, עד שהגיעו לרומא ב־23 בספטמבר.
ה־Via Francigena, שפירוש שמו באיטלקית הוא "הדרך הצרפתית", הוא נתיב עלייה לרגל מימי הביניים, שמתחיל באופן מסורתי בקנטרברי שבאנגליה ומוביל לרומא, ומשם אפשר להמשיך דרומה לנמלי פוליה.
"אנחנו אוהבים מאוד לטייל ברגל", הם מספרים "לפני כשלוש שנים, במהלך טיול באיטליה, נתקלנו במקרה בקטע של ה־Via Francigena, שעובר בלב טוסקנה. החלטנו לנסות, וצעדנו במשך שבוע מסן מיניאטו לסיינה. התאהבנו בדרך: בהליכה הנינוחה, בנופים, בעיירות העתיקות, במטיילים מכל העולם ובתחושה שאנחנו לא רק מטיילים, אלא ממש הולכים בתוך ההיסטוריה של אירופה. אהבנו גם את הפשטות – מסלול מסומן, אפליקציה שמסייעת בניווט ובהזמנת לינה, והאפשרות להתקדם יום אחר יום בלי לתכנן את כל המסע מראש".
ביוני 2026 הם החליטו להעצים את ההרפתקה ולצעוד את הדרך כולה.

אנגליה וצרפת: בין גבעות ירוקות לזיכרונות מלחמה

הם התחילו בלונדון, מה־Via Francigena Britannica, ומשם יצאו לדרך, מצויידים בתרמילים שמשקלם לא עלה על שמונה קילוגרמים, במקלות הליכה ובנעלי טרקים. את האוכל קנו לאורך המסלול, כדי להימנע מסחיבת משקל מיותר.
עשרת ימי ההליכה הראשונים עברו באנגליה, בין גבעות ירוקות, שטחים חקלאיים ויערות. לאחר עשרה ימים הגיעו לחופי תעלת למאנש, חצו במעבורת ונחתו בצרפת.
כאן קיבל המסע גם ממד היסטורי כבד יותר. "חלקים נרחבים מהדרך עברו באזורים שהיו קווי חזית במלחמות העולם הראשונה והשנייה. שוב ושוב חלפנו על פני אנדרטאות ובתי קברות צבאיים, שבהם קבורים מאות אלפי חללים. קשה ללכת במקומות האלה מבלי לעצור ולחשוב על המחיר הנורא של המלחמות", הם נזכרים.
בהמשך הגיעו לחבל שמפיין וצעדו בין כרמים שנדמו כאילו אין להם סוף. "אבל צרפת הייתה גם המקטע המאתגר ביותר במסע", הם אמורים "גל חום קיצוני הפך את ההליכה למאמץ של ממש. אפילו לנו, שגדלנו במושב עין יהב ומורגלים בחום של הערבה, היה קשה. הפתרון שלנו היה לצאת עם אור ראשון ולנסות לסיים את ההליכה עד שעות הצהריים. נאלצנו לשאת הרבה יותר מים, מה שהכביד על התרמילים. גם סופה פתאומית שהשתוללה באזור הותירה עצים ענקיים שנשברו וחסמו שבילים, ונאלצנו לחפש דרכים חלופיות".
דווקא בצרפת הם זכו באחת החוויות האנושיות המרגשות של המסע: "משפחה מקומית פתחה בפנינו את ביתה ואירחה אותנו במשך שבוע. הם דאגו לנו ללינה ולארוחות, ואנחנו בתמורה עזרנו בעבודות הגינה ובגן הירק, ואפילו לימדנו אותם אנגלית".

שווייץ: הטיפוס אל פסגת הדרך

אחרי צרפת הם הגיעו לשווייץ, שבה הכול היה מסודר להפליא – וגם יקר להפליא. ההליכה הפכה נוחה יותר, עם שפע של נקודות מים, מקומות לינה ותשתיות למטיילים.
"צעדנו במשך יומיים לאורך אגם ז'נבה, ומשם התחלנו לטפס לעבר מעבר ההרים גרנד סן ברנרד (Grand Saint Bernard). זה היה אחד הקטעים הקשים והמאמצים במסע: עלייה ממושכת שדרשה הרבה כוח וסבלנות, אבל הנופים המרהיבים פיצו על המאמץ. בפסגה חיכתה לנו חווית לינה במנזר שמארח צליינים ומטיילים מכל העולם. אנשים מגיעים אליו מכיוונים שונים, חלקם מסיימים שם את המסע וחלקם מתחילים ממנו את הדרך לאיטליה. לכולם מכנה משותף אחד: האהבה להליכה ולדרך.

איטליה: פירות, קפה ומלאכי שביל

"למחרת חצינו את הגבול לאיטליה ויצאנו לירידה מרשימה של כ־1,500 מטרים לאורך כ־25 קילומטרים, עד העיר אאוסטה. כמעט בכל כפר מצאנו ברזיות מים, בתי קפה במחירים נוחים וספסלים שאפשר לעצור עליהם וליהנות מהנוף. לאורך השבילים צמחו תאנים, שזיפים, ענבים ופטל, והפסקת פרי קטנה הפכה לחלק מהשגרה. היו גם מה שכינינו 'עמדות הטעינה של מלאכי השביל': פינות קטנות שהכינו תושבים ומתנדבים למען ההולכים, ובהן מכונת קפה, עוגיות, מים קרים או חטיפים. הכול תמורת תרומה חופשית, המכונה באיטלקית 'דונטיבו'."
את נהר הפו, באזור אוריו ליטה (Orio Litta), הם חצו בסירה שמפעיל מקומי בשם דונילו מאז 1998. דונילו מתעד בקפדנות את כל המטיילים שהוא מעביר בגדה: מאיזו מדינה הגיעו, מה גילם, כמה נשים צועדות לבדן ועוד נתונים מעניינים. במשך השנים מילא שמונה ספרים עבי כרס. "היה משעשע ומרגש לגלות שגם אנחנו הפכנו לחלק מההיסטוריה הסטטיסטית של הדרך", הם צוחקים.
לאחר המישורים של עמק הפו הם הגיעו לטוסקנה, עם הגבעות המתגלגלות, הדרכים המתפתלות, הכפרים העתיקים והנופים המרהיבים. משם המשיכו לאגם בולסנה שבחבל לאציו, והתחלו להתקרב אל היעד הסופי – רומא.

2,000 קילומטרים וחותמת אחת אחרונה

"לאורך כל המסע ליווה אותנו דרכון צליינים קטן. בכל כפר ועיירה שבהם עברנו דאגנו להחתים אותו, וכך הצטברה בו מזכרת מוחשית מכל תחנות הדרך. כשהגענו לוותיקן ברומא הצגנו את הדרכון, ולאחר בדיקתו קיבלנו תעודה המאשרת שהשלמנו את המסלול. ב־23 בספטמבר, לאחר שלושה חודשים וחצי וכ־2,000 קילומטרים של הליכה, הסתיים המסע שלנו.
ה־Via Francigena הוא מסע בין נופים ותרבויות, בין היסטוריה עתיקה לאנשים שפוגשים בדרך. אנחנו מצטטים תמיד משפט שאמר לנו זוג גרמנים שפגשנו בדרך: 'הטבע מאט את קצב האנשים'.  חזרנו עם אינספור חוויות, מפגשים וזיכרונות ולמדנו שוב שהמטרה חשובה, אבל בסופו של דבר – הדרך היא הסיפור האמיתי", הם מסכמים.