גורלן של כנסיות העץ ההיסטוריות של צפון רוסיה, מתועד בספר מופלא של צלם האדריכלות Richard Davies. הוא מעורר עצב ופליאה כאחד, על גוויעתן של הכנסיות שנותרו באזור, אך גם מרתק בהכרת מיומנותם של בעלי המלאכה שבנו אותן.
הכנסיות המקוריות נבנו מתחילת המאה ה-10 ואילך ביוזמתו של הנסיך ולדימיר מקייב, כאשר הוא ניסה לתרבת את תושבי רוסיה על ידי אימוץ הנצרות האורתודוקסית המזרחית. פעם, אפילו כפרים זעירים היו מתהדרים בטרוניק (שלישייה) הכוללת כנסיית קיץ, כנסיית חורף ומגדל פעמונים. כדי לבנות אותם, גילדות של נגרים נודדים, הכלי היחיד שלהם הוא הגרזן, השתמשו בגזעים ענקיים וישרים של אורן שנחצב מיערות מקומיים עתיקים. העץ גדל באיטיות, היה חזק מאוד ומסוגל לשרוד במשך מאות שנים. בולי עץ הונחו אופקית, לעתים קרובות על בסיס של סלעי נהר והשתלבו בפינות, כאשר הקצה התחתון של כל בולי עץ נשא חריץ, כדי ליצור התאמה הדוקה עם זה שמתחת. הרווחים ביניהם נאטמו היטב בטחב.
למרות שעץ היה חומר הבנייה העיקרי, עם הזמן הוא הוחלף בלבנים ואבן. בשנות ה-30 של המאה ה-19 כתב ביומן המסע שלו מטייל גרמני: "הרוסים מתגאים במיוחד בכנסיות האבן של הכפר שלהם… תושבים מיוחסים לא יתחתנו עם אלה שבכפרים שלהם כנסיות עץ". בצפון, שעם הקמתה של סנט פטרסבורג, הוזנח יחסית, שרדו עוד כנסיות עץ, אבל גם כאן תושבי הכפר נצמדו לאופנה על ידי חיפוים של הכנסיות בלוחות צבועים לבן, כדי ליצור את הרושם שהם בנויים מאבן.
עם המהפכה של 1917, הקידמה במדינה נשאה בכנפיה אתאיזם ואינספור כנסיות כפריות נהרסו, תהליך שנמשך בזמנו של חרושצ'וב.
