הבית נקנה על ידי ניצולי שואה והפך לווילה של הבוהמה הגבוהה, בריביירה הצרפתית, המקום בו פרנסין ויסווילר הסוציאליסטית אירחה את כולם מג'ין קוקטו ופיקאסו ועד איב סן לורן

 

בקצהו של Cap Ferrat, בין ניס למונאקו, באחד המקומות היפים ביותר בחצי האי, יושבת villa Santo Sospir – כמעט ללא שינוי, מאז שנבנתה זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.
בני הזוג Alec & Francine Weisweiller השתמשו בה כבית נופש. אלק וייסוויילר היה בעלה השני של פרנסין, שניהם יהודים, הוא נצר של משפחה בנקאית נודעת הקשורה לרוטשילדים. הם נישאו בשנת 1941, שנה לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לצרפת. בזמן המלחמה אלק אמר לפרנסין "אם נצליח להימלט מהשואה, אקנה לך את בית החלומות שלך." וכך הוא עשה. הם קנו את הבית בשנת 1945. הוא לא אהב את קאפ פראט והעדיף את נורמנדי, אבל פרנסין אהבה רק את הדרום. הם לא נועדו להיות יחד.
הקירות היו עירומים, עד שז'אן קוקטו ביקר שם בקיץ 1950. קוקטו שאל מדוע אין תמונות על הקירות ובסופו של דבר קישט את כל קירות הבית. שנתיים אחר כך גם את את התקרה.
"כששהיתי בסנטו סוספיר בקיץ 1950, קישטתי בחיפזון קיר. מאטיס אמר לי שאם אתה מקשר קיר אחד אתה צריך לקשט גם את האחרים. הוא צדק. פיקאסו פתח וסגר את כל הדלתות. כל שנותר לי היה לצייר על הדלתות. אבל הדלתות מובילות לחדרים ובחדרים קירות ואם צובעים את הדלתות, הקירות נראים עירומים. ביליתי את כל הקיץ של 1950 בעבודה על סולמות. פועל איטלקי הכין לי את הפיגמנטים, מעורבבים בחלב טרי. לא היה צריך להלביש את הקירות אלא רק לצייר על פני העור שלהם. בגלל זה הכנתי פרסקו עם כמה צבעים שניראו כמו קעקועים. סנטו סוספיר היא הווילה המקועקעת". אלה הדברים שאומר ז'אן קוקטו בסרטו וילה סנטו סוספיר (1960).
מספרת בתם של בני הזוג, קרול וייסווילר: "קוקטו היה איש נחמד וחם מאוד. פיקאסו היה מצחיק מאוד, בעל אופי חזק מאוד. תמיד רצה להיות צודק. הוא היה שונה לחלוטין מקוקטו אבל הם היו חברים קרובים באמת. קוקטו תמיד דאג מאוד מה פיקאסו יחשוב על אמנותו. קוקטו היה ילד קטן שחיכה לחוות דעתו של מורו. אני לא יודעת אם פיקאסו אהב את האמנות של קוקטו, הייתה חברות אמיתית בין שני הגברים אך פיקאסו רק אהב את מה שהוא יצר בעצמו. הוא היה מאוד אגוצנטרי".
קוקטו הוזמן לווילה לשבוע אבל בסופו של דבר שהה בווילה יותר מעשר שנים, עד שנפטר בשנת 1963. Francine Weisweiller נשארה לגור שם איתו. היא ואלק לא ראו שום סיבה להתגרש. הוא גר בפריס עם פילגשו, השחקנית סימון סימון ואילו פרנסין בילתה את רוב זמנה בסנטו סוספיר. הגעתו של קוקטו, אם כן, הייתה רגע פרשת מים. היחסים בין פרנסין וקוקטו הפכו לנישואים משל עצמם. היא סיפקה הון לכאורה חסר תחתית ובתמורה קוקטו הפך להיות מעין תיקון לעולמן של פרנסין וקרול הבת.
פרנסין הייתה בלונדינית קטנה, חיה חברתית שהכירה את כל מי שהיה צריך להכיר (היא הייתה חברה קרובה של קוקו שאנל), היא ארחה בבית את פיקאסו, מרלן דיטריך וגרטה גרבו בין השאר. היא הייתה פטרונית ומוזה מוקדמת של איב סן לורן, אשר הבין את הפוטנציאל החברתי שלה והלביש אותה בחינם. בתה קרול ירשה את הבית, אך נאלצה, בגלל עלות התחזוקה הגבוהה של הבית, למכור אותו ב-2016 ב-14 מיליון דולר וכיום הוא בבעלות יזם נדל"ן רוסי, אך למרבה המזל הוא מוגן כמבנה לשימור היסטורי צרפתי, סוג של אנדרטה תרבותית. אתם יכולים לסייר בוילה בתיאום מראש ותמורת תשלום של 4,850 $ לשני אנשים (בתוספת 330 $ לכל אורח נוסף ו- 175 $ לכל ילד מתחת לגיל 12), תוכלו כעת "לסעוד ביצירת אמנות מאת ז'אן קוקטו: אתה לוגם את הקוקטייל החביב על האמן, לה סוז, על המרפסת עם פטריות ג'ירולה ולובסטר עם שום שחור.
"פיקאסו, מאטיס, שאגאל ואני עצמי, כאן בחוף הזה בו התגורר רנואר. ניסינו להתגבר על רוח ההרס השולטת עתה בעולם; קישטנו את הקירות שגברים חלמו להרוס. אולי אהבת היצירה שלנו תגן עליהם מפני פצצות"- ז'אן קוקטו.

 

 

 

קשה לדמיין את חופי הים התיכון של צרפת לפני שהם הפכו להיות מה שהם כיום. בתחילת המאה הקודמת האזור נודע בעוני שלו, מקום בו השתמשו החקלאים בצואה אנושית כדשן. אלא שלמקום הגיעו אנשים שהיו מעצבי נוף חדש של תשוקה והריביירה הצרפתית הייתה הבד שלהם. ניס, קאן, סנט טרופז, אנטיב, קגנס-סור-מר – הפכו לתפאורות במה. זהו העולם המופיע ברומן של פ. סקוט פיצג'רלד "Tender Is the Night".
ואז הגיעו האמנים. אנרי מאטיס עבר לניס בשנת 1917 ואחריו עלו רבים אחרים במהלך מלחמת העולם הראשונה: פייר בונרד, פרנסיס פיקביה, מקס בקמן, מארק שאגאל, פיקאסו, וכמובן, קוקטו.
רבים מהאנשים שהפכו את האזור לזהב היו יהודים, מאותו מעגל חברתי כמו פרנסין.