בית שנקנה על ידי ניצולי שואה, הפך לווילה של הבוהמה והחברה הגבוהה, בריביירה הצרפתית, שם התארחו מהאמנים מטיס, ז'אן קוקטו ופיקאסו ועד לגרטה גרבו ואיב סן לורן.

 

בקצהו של Cap Ferrat, בין ניס למונאקו, באחד המקומות היפים ביותר בחצי האי, ניצבת כיום villa Santo Sospir – כמעט ללא שינוי, מאז שנבנתה לאחר מלחמת העולם השנייה.
בני הזוג Alec & Francine Weisweiller השתמשו בה כבית נופש. שניהם יהודים, הוא נצר של משפחה בנקאית נודעת הקשורה לרוטשילדים והיא באה ממשפחה ענייה. הם נישאו ב-1941, שנה לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לצרפת. בזמן המלחמה אלק הבטיח לפרנסין "אם נצליח להינצל מהשואה, אקנה לך את בית החלומות שלך."
אלק קיים את הבטחתו לפרנסין והם קנו את הבית ב-1945.

 

 

קירות הבית היו עירומים, עד שז'אן קוקטו ביקר שם ושאל מדוע אין תמונות על הקירות ואז הוא פשוט החל לצייר על כל הקירות והתקרה: "מאטיס אמר לי שאם אתה מקשט קיר אחד אתה צריך לקשט גם את שאר הקירות. הכנתי פרסקו עם כמה צבעים שניראו כמו קעקועים. זוהי ווילה מקועקעת". אלה הדברים שאומר ז'אן קוקטו בסרטו על הבית (1960).

 

 

מספרת בתם של בני הזוג, קרול וייסווילר: "קוקטו היה איש נחמד וחם. פיקאסו היה מצחיק מאוד, בעל אופי חזק, תמיד רצה להיות צודק. הם היו שונים ויחד עם זאת חברים קרובים באמת. קוקטו תמיד דאג מה פיקאסו יחשוב על אמנותו, כמו ילד קטן שחיכה לחוות דעתו של מורו. אני לא בטוחה שפיקאסו אהב את האמנות של קוקטו, פיקאסו אהב רק את מה שהוא יצר בעצמו. הוא היה מאוד אגוצנטרי".

 

 

 

קוקטו שהוזמן לווילה לשבוע, שהה בה לבסוף יותר מעשר שנים, עד שנפטר בשנת 1963. Francine Weisweiller נשארה לגור שם איתו. היא ואלק נפרדו ואלק עבר לפריס עם פילגשו, השחקנית סימון סימון.
פרנסין הייתה בלונדינית קטנה, חיה חברתית שהכירה את כל מי שהיה צריך להכיר – היא הייתה חברה קרובה של קוקו שאנל וארחה בבית את פיקאסו, מרלן דיטריך וגרטה גרבו בין השאר. היא הייתה הפטרונית והמוזה המוקדמת של איב סן לורן, אשר הבין את הפוטנציאל החברתי שלה והלביש אותה בחינם.

 

 

בתה קרול ירשה את הבית, אך נאלצה, בגלל עלות התחזוקה הגבוהה של הבית, למכור אותו ב-2016 ב-14 מיליון דולר וכיום הוא בבעלות יזם נדל"ן רוסי, אך למרבה המזל הוא מוגן כמבנה לשימור היסטורי צרפתי, סוג של אנדרטה תרבותית.
עד לפני הקורונה הייתם יכולים לסייר בוילה בתיאום מראש ותמורת תשלום של 4,850 $ לשני אנשים "לסעוד ביצירת אמנות מאת ז'אן קוקטו: אתה לוגם את הקוקטייל החביב על האמן, לה סוז, על המרפסת, עם פטריות ג'ירולה ולובסטר עם שום שחור", כך לפי האתר של המקום.

 

 

קשה אפילו לדמיין את חופי הים התיכון העניים של צרפת, לפני שהם הפכו להיות נחשקים וזוהרים כפי שהם כיום. בתחילת המאה הקודמת האזור נודע בעוני שלו, מקום בו השתמשו החקלאים בצואה אנושית כדשן. אלא שלמקום הגיעו אנשים שהיו מעצבי נוף חדש של תשוקה והריביירה הצרפתית הייתה בד הקנבס שלהם. ניס, קאן, סנט טרופז, אנטיב, קגנס-סור-מר – הפכו לתפאורות במה. זהו העולם המופיע ברומן של פ. סקוט פיצג'רלד "Tender Is the Night".
הכל החל כשהגיעו האמנים. אנרי מאטיס עבר לניס בשנת 1917 ואחריו עלו רבים אחרים במהלך מלחמת העולם הראשונה: פייר בונרד, פרנסיס פיקביה, מקס בקמן, מארק שאגאל, פיקאסו, וכמובן, קוקטו.
רבים מהאנשים שהפכו את האזור לזהב היו יהודים, מאותו מעגל חברתי כמו פרנסין.
"פיקאסו, מאטיס, שאגאל ואני עצמי, הגענו לחוף הזה בו התגורר רנואר. ניסינו לברוח מרוח ההרס השולטת בעולם; קישטנו את הקירות שגברים חלמו להרוס. האמנו שאולי אהבת היצירה שלנו תגן עליהם מפני פצצות", כתב ז'אן קוקטו.