הבית מאורגן סביב מערכת מדודה של קירות עבים מבטון, המווסתים אור, טמפרטורה ואקוסטיקה, ויוצרים תחושת הגנה והתכנסות פנימה. הפתחים מצומצמים ומכוונים כלפי מעלה, כך שהם לוכדים את תנועת האור והזמן יותר מאשר את הנוף הישיר – מהלך שמדגיש חוויה אינטימית ומדיטטיבית של מגורים.
הבטון, כחומר מרכזי, מאפשר ביטוי פיסולי מובהק: המבנה צבוע שחור, אטום כמעט כלפי חוץ, ונראה מנותק מהסביבה. אך הניגוד מתגלה בלב הבית – חצר פנימית שקופה לחלוטין, שסביבה מאורגנים החללים, ולצידה סקיילייטים טרפזיים דרמטיים הפורצים כלפי מעלה וממסגרים את צמרות העצים.
רמפה חיצונית ארוכה מובילה את המבקר אל תוך מסלול תנועה מתמשך, שבו נחשף הבית בהדרגה דרך רצף של חללים, אור וצל. המתח בין סגור לפתוח, בין כבד לשקוף, מייצר חוויה אדריכלית עשירה ומדויקת.
הפרויקט מהווה פרשנות עכשווית לטיפוס הבית הפרטי – כזה המשמש כמעבדה רעיונית לאדריכלות – ושואב השראה מיצירתו של Le Corbusier, “Poem of the Right Angle” (1947–53), סדרת ליתוגרפיות המבטאת את השירה המרחבית של המודרניזם. הבית אף נכלל באוסף של Museum of Modern Art (MoMA), כחלק מהכרה בגישה האדריכלית החדשנית ובשילוב בין רעיון, חומר וטכנולוגיה עכשווית.