מול מפרץ ציידי הלווייתנים המסורתי של קאפלש (Capelas), באי סאו מיגל שבאיים האזוריים, ניצב בית שנראה כאילו צבעו הכחול נמשך היישר מהאוקיינוס. אבל מאחורי המראה הנקי והעכשווי שלו מסתתר סיפור הרבה פחות צפוי: זהו גלגולו החדש של פונדק ששירת בעבר את ציידי הלווייתנים המקומיים, ננטש בשנות השמונים והפך עם השנים לחורבת אבן. במקום למחוק את העבר ולבנות במקומו בית חדש, בחר משרד האדריכלים Atelier Backlar להפוך את השרידים לנקודת המוצא של הפרויקט. כך נולד Blue House Azores – בית בשטח של כ־130 מ"ר, המשלב בין בנייה מתועשת ומדויקת, מלאכת אבן מסורתית וחומרים ממוחזרים, תוך ניסיון לייצר קשר עמוק בין המבנה, ההיסטוריה המקומית והנוף שסביבו.
ההחלטה האדריכלית החשובה ביותר התקבלה עוד לפני בחירת החומרים או תכנון הפתחים: לשמר את חורבת הבזלת המקורית ולהעניק לה תפקיד בתוך הבית החדש. קירות האבן אינם רק שריד נוסטלגי שנשמר כדי לסמן את העבר; הם חלק פעיל מהזהות של המבנה.
לצורך שיקום הקירות גויסו בנאי אבן מהעיירה הסמוכה ראבו דה פיישה (Rabo de Peixe), שבה מלאכת הבנייה בבזלת עדיין עוברת מדור לדור. הבחירה בבעלי מלאכה מקומיים חיברה בין השימור הפיזי של המבנה לבין שימור הידע והמיומנות שהיו חלק בלתי נפרד מהאדריכלות של האי.
מעל ולצד שרידי האבן נבנה בית חדש, בעל שפה אדריכלית שונה בתכלית: נפח עכשווי, גאומטרי ונקי, שמקבל את צבעו הכחול ואת אופיו מחומרי החיפוי שלו. המפגש בין האבן הכהה והמחוספסת לבין המעטפת החדשה אינו מנסה לטשטש את הפער בין הישן לחדש. להפך – הוא הופך את הפער הזה לאחד המרכיבים המרכזיים של הפרויקט.

בית שנבנה בעשרה ימים

מאחורי המראה הפשוט מסתתרת שיטת בנייה מתוכננת היטב. השלד החדש מבוסס בעיקר על עץ שמקורו ביערות המנוהלים באופן אחראי, ונבנה באמצעות מערכת SIP – לוחות מבניים מבודדים המיוצרים מראש במפעל. לשיטה הזו היו כמה יתרונות משמעותיים בפרויקט באי: היא אפשרה לייצר את רכיבי המבנה מחוץ לאתר, להעביר אותם לאיים ולהרכיב את הבית בתוך עשרה ימים בלבד. בזמן שייצור הלוחות התקדם, אפשר היה לעבוד במקביל על הנגרות ועל החלונות, וכך לקצר את לוח הזמנים הכולל.
העץ נבחר גם בזכות טביעת הרגל הפחמנית הגלומה הנמוכה יחסית שלו ובשל התאמתו לתנאי הלחות ולפעילות הסייסמית באזור. האדריכלים שאבו השראה, בין היתר, ממסורות בנייה באזורים איים לחים ומועדים לרעידות אדמה, כמו יפן, שבהם העץ משמש חומר בנייה מרכזי זה מאות שנים.
בתוך הבית, הבחירה בעץ תורמת לתחושה חמה ומאופקת. מבחוץ, היא מאפשרת ליצור מעטפת עכשווית שאינה מתחרה בקירות האבן הישנים, אלא מתקיימת לצדם.
אבל החומר שהופך את Blue House Azores לפרויקט יוצא דופן באמת הוא הפלסטיק הממוחזר שמקורו בפסולת ימית. החומר משמש לחיפוי החזית, הגג ומשטח הדק החיצוני. כך חומר שמזוהה בדרך כלל עם זיהום ארוך טווח של האוקיינוסים מקבל שימוש אדריכלי חדש, עמיד ובעל נוכחות חזותית ברורה.
הבחירה הזו אינה מסתכמת במסר סביבתי. היא גם משפיעה על האופן שבו הבית נתפס: המעטפת הכחולה מעניקה לו זהות כמעט פיסולית, ומחברת אותו באופן ישיר לצבעי הים והשמיים המקיפים אותו.
הדרך למימוש הרעיון לא הייתה פשוטה. המתקן שבו ממוחזר הפלסטיק מייצר בדרך כלל רכיבים קטנים יחסית, המיועדים לריהוט ולמוצרים בקנה מידה מצומצם. השגת כמות מספקת של חומר לפרויקט אדריכלי שלם הייתה אחד האתגרים המרכזיים בתכנון. במקום להסתיר את מקורו של החומר, הפרויקט הופך אותו לחלק מהסיפור של הבית: לא רק מבנה שניצב מול האוקיינוס, אלא מבנה שמכניס אל האדריכלות שלו חומר שמקורו בפסולת שנאספה מהסביבה הימית.

מלאכת יד מקומית

הקשר בין הבית לאי אינו מסתיים בשלד ובחיפוי. גם חלק ניכר מהרהיטים ומהאלמנטים המובנים תוכננו בידי Atelier Backlar ויוצרו באופן מקומי, בשיתוף בעלי מלאכה. שולחן האוכל, שולחנות הקפה והספסלים בפינת האוכל ובחדר הרחצה מבטאים גישה שבה הריהוט אינו שכבה דקורטיבית המתווספת למבנה לאחר השלמתו, אלא חלק בלתי נפרד מהתכנון האדריכלי.
חלק גדול מהעץ הגיע מהאי עצמו, ובעלי המלאכה שילבו מיומנויות מסורתיות של נגרות עם טכניקות המזוהות עם בניית סירות. כך מקבלת התרבות הימית של קאפלש ביטוי נוסף – הפעם לא דרך חפץ מוזיאוני או קישוט, אלא דרך עבודת היד והחומרים המרכיבים את הבית. גם בתוך החלל נשמרת שפה חומרית מצומצמת. רצפת הבטון המבודד בקומת הקרקע מחופה במיקרוצמנט, חומר שממשיך אל הספה הבנויה ואל משטח המטבח. החיבור הזה מטשטש את הגבול בין הרצפה, הריהוט והאלמנטים האדריכליים, ויוצר תחושה של חלל רציף ומאורגן. הפנים תוכנן מתוך רצון לייצר סביבה רגועה, המאפשרת להאט את הקצב ולהפחית עומס חזותי. במקום להעמיס פרטים, צבעים וחומרים, האדריכלים בחרו בפלטה מצומצמת של משטחים, טקסטורות וגוונים. דווקא המיעוט היחסי של המרכיבים מאפשר להבחין בניואנסים שלהם.
אחד הפרטים המסקרנים ביותר נמצא על קיר הסלון: צלצל ששימש בעבר לציד לווייתנים. החפץ, ששימש במפרץ קאפלש לפני יותר ממאה שנה, אינו משמש עוד לכל מטרה מעשית. הוא נותר כאובייקט היסטורי, המכניס אל החלל את זיכרון התעשייה הימית שהגדירה חלק מהעבר המקומי. נוכחותו מחדדת את המתח העדין שמתקיים בבית כולו. זהו בית עכשווי, שנועד לאפשר חיים נוחים ושקטים, אך הוא אינו מנותק מההיסטוריה שהתקיימה במקום לפניו. העבר אינו משוחזר כתפאורה; הוא נוכח דרך האבן, החומרים והחפצים שנותרו ממנו.

כשהבית נמס אל הגן

גם מחוץ למבנה נשמרת אותה גישה. הנפח הכחול מתרכך בהדרגה אל תוך הגינה, שם הוא ממשיך אל דק בעל צורה אורגנית יותר. המעבר בין הגאומטריה של הבית לבין קווי המתאר החופשיים של הדק יוצר תחושה שהמבנה אינו מסתיים בקירותיו, אלא ממשיך אל הנוף. סביבו צומחים מינים מקומיים המותאמים לסביבה ואינם דורשים תחזוקה אינטנסיבית. הגינה אינה מתוכננת כשטח נוי מנותק, אלא כהמשך של המפגש בין הבית לאי – מקום שבו האדריכלות מפנה מקום לצמחייה ולתהליכים הטבעיים שסביבה.
כיום משמש Blue House Azores כבית נופש להשכרה, אך הייעוד המקורי שלו רחב יותר: בית מגורים קבוע לעת פרישה. אולי דווקא בכך טמון אחד ההיבטים המעניינים של הפרויקט. הוא אינו מבקש להרשים באמצעות מחווה אדריכלית גדולה, אלא ליצור מקום שניתן לחיות בו לאורך זמן, תוך שמירה על קשר למקום ולסיפור שלו.

Photo: Francisco Nogueira