עוד לפני שנחשפות היצירות, מקדם את פני המבקרים ניחוח ה-bakhoor המסורתי. האווירה השקטה והמאופקת היא הקדמה לבית שבו האמנות אינה קישוט, אלא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום.
הבית, שתוכנן בידי האדריכל הקטארי Ibrahim Al Jaidah, אחיו של האספן, נמנע ממחוות אדריכליות ראוותניות. חללים פתוחים, קירות בגווני שמנת ואור טבעי רב מאפשרים לאוסף המרשים לעמוד במרכז הבמה, מבלי שהאדריכלות תתחרה בו.

כבר בכניסה ניצב הפסל Main של האמן המרוקאי Farid Belkahia, העשוי עור מתוח ופיגמנטים טבעיים ומשלב את סמל "יד פאטמה". לצדו ניצבים כיסאות סוריים עתיקים, רהיטים מסורתיים ויצירות של Faeq Hassan, הממחישים כיצד אמנות, מלאכת יד והיסטוריה נפגשים תחת קורת גג אחת.
האוסף, שנבנה במשך עשרות שנים מתוך אהבה וסקרנות ולא מתוך שיקולי שוק, מקיף תקופות ותרבויות רבות – מפסלים קדומים מהתקופה הטרום-אסלאמית ועד יצירות עכשוויות של אמנים מרכזיים בעולם הערבי, בהם Dia Azzawi, Ahmed Mater, Zineb Sedira, Mehdi Moutashar, Shakir Hassan Al Said, M.F. Husain ואחרים. היצירות עוסקות בזהות, פוליטיקה, רוחניות, ספרות וזיכרון, ויחד יוצרות מעין מפת תרבות של העולם הערבי.

בקומה העליונה מוביל גרם מדרגות זכוכית אל האזור הפרטי של הבית, כשעל קירותיו תלויות עבודות העוסקות באהבה. אחת האהובות על Al Jaidah היא The Lovers של Zineb Sedira, המתארת שתי ספינות חלודות הנוטות זו לעבר זו בחופי מאוריטניה – דימוי פיוטי לקשר אנושי מתמשך.
גם הסלון הרשמי אינו נועד להרשים, אלא לעורר שיחה. על שולחן הקפה ניצב פסלו של Adam Henein, ולצדו עבודות של Ahmed Mater, Abdulrahman Mohammed ו-Mehdi Moutashar, המשקפות היבטים שונים בזהותו של בעל הבית – מהמורשת האסלאמית ועד לסוגיה הפלסטינית ולשאלות פילוסופיות.

עבור Tariq Al Jaidah, איסוף אמנות אינו עניין של בעלות אלא של חיבור – בין אנשים, בין דורות ובין תרבויות. "אני קונה את מה שמדבר אליי," הוא אומר, ומסביר שהמפגש עם האמן, הסיפור שמאחורי היצירה והדיאלוג שהיא יוצרת חשובים לא פחות מהאובייקט עצמו. התוצאה היא בית שמעניק הצצה נדירה לעושר התרבותי של העולם הערבי, וממחיש כיצד אמנות יכולה להפוך מקום מגורים לארכיון חי של ציוויליזציה שלמה.

צילום: Ziga Mihelcic