הבית חולק קיר עם בית חווה גדול יותר, והשניים היו בעבר מבנה אחד. הרחבה שנוספה אליו בשנות ה־80 התרחקה מאוד מהשפה המקומית ושינתה את אופיו. לכן, נקודת המוצא של הפרויקט הייתה דווקא פעולת "הסרה" – לחשוף מחדש את מה שנשמר מתחת לשכבות הזמן ולחזק את האלמנטים המקוריים.
בקומת הקרקע נפתח הקשר בין הבית לאדמה, תקרות מקומרות שוקמו, והשימוש באבן האפורה, שאינה אופיינית לאזור, צומצם. פתחים חדשים בקירות נוצרו בפרופורציות אנכיות, ובחזית הפונה לרחוב נוספה חצר בסגנון אנגלי, שמעניקה לבית שכבת מעבר רכה בין הפנים לחוץ.
אבל אולי הקסם הגדול ביותר נמצא בפרטים. אבני משקופים מקוריות, אריחי קרמיקה בעבודת יד, דלתות, כיורים, גדרות, פנסים, מזרקות ורהיטים שנאספו ושוחזרו משולבים בחללים החדשים. לצד קירות בעלי טקסטורה גסה ופלטה של גוני אוכרה, הם יוצרים תחושה של בית שהיה שם תמיד.
התוצאה אינה שחזור מוזיאלי, אלא בית כפרי שמצליח להיות עכשווי מבלי להתנתק מהעבר. החומרים המקומיים, האור הטבעי והמפגש הישיר עם השדות שמסביב מעניקים ל־Can Freixes אסתטיקה מאופקת, חמה וכמעט נצחית – כזו שלא מבקשת להרשים, אלא פשוט להרגיש נכונה.

אדריכלות: Pepe Gascón Arquitectura
צילום: Aitor Estévez