“האתגר בפרויקט הזה לא היה לייצר שני בתים יפים”, מספר יוסף. “הוא היה להבין מי האנשים שחיים בהם, מה גורם להם להרגיש נוח, ואיך הבית יכול לשקף את האישיות ואת אורח החיים של כל אחת מהן”.
ביתה של האחות הבכורה תוכנן בקו עמוק, דרמטי ועוטף יותר. החללים משלבים גוונים כהים, חומריות עשירה, טקסטורות דומיננטיות ונגרות בהתאמה אישית שמכניסה לחלל תחושת יוקרה חמימה. כבר בכניסה לבית מורגשת האווירה האינטימית – כזו שמצליחה להיות מרשימה אבל גם מאוד ביתית. התאורה תוכננה בקפידה כדי לייצר עומק ורכות, והחומרים שנבחרו מעניקים לחללים תחושה כמעט מלונאית.

“רצינו ליצור בית שמרגיש מאוד מחבק”, מסביר יוסף. “משפחה עם ילדים צריכה מצד אחד פונקציונליות, ומצד שני תחושה של חום ורוגע. היה חשוב לנו שהבית ירגיש אישי ולא מתאמץ”.
לעומת הבית הראשון, ביתה של האחות הצעירה קיבל פרשנות שונה לחלוטין. כאן בחר יוסף בשפה עיצובית בהירה, רגועה ומינימליסטית יותר. החללים פתוחים, האור הטבעי ממלא את הבית דרך פתחים רחבים, ופלטת הצבעים נשענת על גוונים רכים וחומרים טבעיים שמעניקים תחושת שקט.
“היא רצתה בית שירגיש קליל ונעים”, הוא אומר “מקום שאפשר לנשום בו. משהו מאוד רגוע, נקי ולא עמוס”.

למרות ההבדלים הברורים בין הבתים, בשניהם ניכרת אותה תפיסה תכנונית שמלווה את עבודתו של יוסף – תכנון שמתחיל קודם כל בהבנת האנשים. החללים בשני הבתים זורמים בצורה טבעית, פתרונות האחסון תוכננו בהתאמה מלאה לצרכים של בני הבית, וכל פרט נבחר מתוך מחשבה על החיים עצמם ולא רק על הנראות.
“אני לא מאמין בלכפות סגנון על לקוחות”, אומר יוסף. “בית צריך לשקף את מי שחי בו, לא את מה שנכון עכשיו ברשתות החברתיות. כשמעצבים מתוך הקשבה אמיתית, הבית מרגיש נכון גם שנים קדימה”.
אחד הדברים הבולטים בפרויקט הוא ששני הבתים, למרות השפה העכשווית שלהם, אינם מרגישים טרנדיים או זמניים. הם נשענים על חומריות מדויקת, פרופורציות נכונות ותכנון פונקציונלי שמאפשר להם להרגיש על־זמניים. כל אחד מהם מצליח לספר סיפור אחר – דרך צבעים, תאורה, טקסטורות ואווירה.
בסופו של דבר, הפרויקט הזה אינו רק סיפור על עיצוב פנים, אלא על הדרך שבה אדריכלות יכולה לשקף אופי, קצב חיים ואישיות. שתי אחיות שגדלו יחד בחרו לחיות אחרת והבתים שלהן הפכו לביטוי המדויק ביותר של ההבדלים האלה.
ואולי זו בדיוק ההגדרה לבית מוצלח: לא כזה שנראה יפה רק בצילום, אלא כזה שמרגיש נכון עבור האנשים שחיים בו בכל יום מחדש.

צילום: אלעד גונן