איך רהיט הרחוב הכי פשוט הפך לאייקון של עיצוב עירוני

פעם ספסל היה רק מקום לעצור בו לרגע, לנוח או להאכיל יונים. היום הוא כבר הרבה יותר מזה. הוא יצירת אמנות, הצהרה עיצובית, אטרקציה תיירותית ולעיתים אפילו הסיבה שבגללה אנשים מגיעים לפארק או לרחוב מסוים. מה שהתחיל כרהיט ציבורי פונקציונלי הפך בשנים האחרונות לזירה שבה אדריכלים, מעצבים ואמנים בוחנים מחדש את היחסים בין עיר, נוף ואדם.
הספסלים הציבוריים הופיעו כבר בגנים ובשדרות של אירופה במאות ה־18 וה־19, כחלק מהרעיון החדש של המרחב הציבורי – מקום שבו כל אדם, ללא קשר למעמדו, יכול לעצור, לנוח ולהיפגש. במשך עשרות שנים העיצוב שלהם כמעט שלא השתנה: לוחות עץ, מסגרת ברזל יצוק וקצת נוחות.
אבל בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי. עיריות הבינו שספסל יכול להיות הרבה יותר מרהיט רחוב. בדיוק כפי שפסל ציבורי מעניק זהות למקום, גם ספסל יוצא דופן מסוגל להפוך לנקודת ציון, למשוך מבקרים ולעורר שיח ברשתות החברתיות.
כך נולדו ספסלים שנראים כמו סרט מתפתל, גל ענק, ספר פתוח, כלי נגינה או פסל מופשט. חלקם מעודדים משחק, אחרים מזמינים אינטראקציה חברתית, ויש כאלה שמציעים דרכי ישיבה לא שגרתיות שמאתגרות את התפיסה שלנו לגבי מהו בכלל "ספסל".
המעצבים מצדם רואים בספסל מעבדה בקנה מידה אנושי. זהו אובייקט קטן יחסית, אבל כזה שכל אדם פוגש, נוגע בו ומשתמש בו. לכן הוא הפך למקום אידיאלי להתנסות בחומרים חדשים, בטכנולוגיות ייצור, בקיימות ובחשיבה יצירתית על המרחב הציבורי.
גם הערים מרוויחות. ספסל ייחודי יכול להפוך במהירות לאטרקציה מצולמת, לחזק את המיתוג העירוני ולהפוך פינה אנונימית ליעד שמופיע באלפי תמונות באינסטגרם. במובן הזה, הוא ממלא כיום תפקיד דומה לזה של אמנות סביבתית – אבל עם יתרון: אפשר גם לשבת עליו.
אולי זו הסיבה שהספסל, אחד מפריטי הרחוב הצנועים ביותר, הפך לאחד האובייקטים המסקרנים ביותר בעולם העיצוב. כי לפעמים כל מה שצריך כדי לשנות את האופן שבו אנחנו חווים עיר, הוא מקום טוב לשבת בו.

ספסלים שהם חלק מהסביבה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספסלים בודדים בסביבה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספסלים פיסוליים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספסלים עם הומור