הספר, שנכתב מתוך ניסיון מקצועי של יותר מחמישה עשורים ומתוך התבוננות אישית של מחברו כאדם בן 80, מציע לא רק ביקורת אלא גם דרך פעולה חדשה: מעבר מתכנון "עבור" אנשים מבוגרים לתכנון "עם" אנשים מבוגרים.
לרגל הופעת הספר ב"ספרית יוצרי ישראל" של d+a, ביקשנו לראיין את הכותב ולשאול שאלות שמבקשות להעמיק ברעיונות המרכזיים העומדים בבסיסו של הספר.

השאלה של Rose הפכה לנקודת מפנה בספר ובקריירה שלך. במבט לאחור, מדוע אתה חושב ששאלה אחת הצליחה לערער תפיסות מקצועיות שנבנו במשך עשרות שנים?
האם זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנת שהבעיה אינה טכנולוגית או פונקציונלית, אלא קשורה לכבוד, עצמאות וזהות?

הראיון עם רוז, אישה בת 85 שהגיעה עם המטפלת שלה, היה במסגרת מחקר לפרויקט יחודי של פיתוח חדר שירותים ידידותי לאנשים מבוגרים עם מוגבלויות. הפרויקט נעשה במסגרת תוכנית הקהילה האירופאית בשנת 2001. זה היה אחד מאותם ראיונות נדירים שבהם השכבות מתחילות להתקלף. רוז דיברה בגלוי על המציאות של הזקנה – התסכולים היומיומיים, העצב השקט של אובדן עצמאות, שחיקת הכבוד הבלתי פוסקת. היא תיארה כיצד אנשים פונים אליה בקול רם מידי ובשפה שמדברים עם ילדים קטנים, כאילו היא חסרת כושר שמיעה או יכולת קוגניטיבית. "הם כולם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי," אמרה בחיוך עייף.
לאחר הפסקה מהורהרת, היא הביטה לי בעיניים ושאלה: "תגיד לי, בחור צעיר (הייתי אז בן 55), עם חדר השירותים הזה שלך – האם אוכל ללכת לבד לשירותים שוב, האם אוכל סוף סוף ללכת בלי המטפלת שלי… ולהרגיש עצמאית שוב?". ישבתי שם רגע ארוך ושקט כאילו ברק פגע בי. שאלתה הפילה את כל ההנחות המקצועיות שהבאתי איתי לראיון.
כשעניתי מלמלתי, מתבייש ביושרה שבתשובתי: "אני לא יודע. באמת שאני לא יודע."
שאלתה לא עסקה בטכנולוגיה, בפיצ'רים, או אפילו בשירותים עצמם. היא חשפה את המתח העמוק ביותר בעיצוב: האם אני מעצב עבור המשתמשים, או שאני מעצב כדי שהפתרון יראה חדשני, חכם, אלגנטי ומתקדם? ההבדל בין לעצב למען ההישגים האישיים שלנו לבין לעצב למען המציאות החיה של הניסיון האנושי. היא לא שאלה על פונקציונליות – היא שאלה על תחושה, על ביטחון עצמי, על כבוד.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהבנתי זאת אינטלקטואלית – אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי מוכן להפנים את זה. יש הבדל גדול בין ידע אינטלקטואלי לבין הפנמה אמיתית. "רוז לא שאלה אותי אם חדר השירותים חדשני. היא שאלה אם הוא יחזיר לה את עצמאותה. מאז, זו השאלה שאני מנסה לענות עליה בכל פרויקט.

אתה מבחין בין Design For לבין Design With. כיצד ניתן ליישם את המעבר הזה בפועל בפרויקטים אדריכליים ועיצוביים?
מהם הכלים שמאפשרים לשלב אנשים מבוגרים כשותפים אמיתיים לתהליך התכנון ולא רק כקבוצת יעד למחקר?

ההבחנה בין-Design For ל-Design With אינה סמנטית; היא משנה את כל תפיסת התכנון. הנחת היסוד של גישת Design For היא שהמתכנן יודע מה אנשים צריכים על פי נסיונו ומקורות מחקריים כמו AI. גישת With Design מניחה שהאדם שחי עם המוצר, האפליקציה, השירות או הסביבה הוא המומחה עם הניסיון החשוב ביותר לתהליך.
בפרויקטים אדריכליים, המעבר הזה מתבטא בעקרונות מעשיים: ראשית, יש לשתף אנשים מבוגרים (גברים ונשים) כבר בשלבי האיפיון של הרעיוניים הראשונים של התכנון, ולא להסתפק בהצגת הפתרון המוגמר לבחינה כאשר רוב ההחלטות כבר התקבלו.
שנית, לעשות שימוש בכלים של תכנון משותף Design-Co, סדנאות, סיורים מלווים ותצפיות, שבהם המשתתפים מובילים את המתכננים במרחב הקיים ומראים מה מקשה עליהם, מה מתסכל אותם ומה עובד היטב.
שלישית, יש לאמץ תהליך של אב-טיפוס מהיר ומשוב מתמשך, במקום להסתמך על מחקר חד-פעמי שנערך בתחילת הפרויקט. הגישה הזו אינה רק אנושית יותר; היא גם מובילה לפתרונות טובים יותר. כאשר אנשים מבוגרים שותפים לתהליך, מתגלים צרכים והרגלים שהמתכנן כלל לא היה יכול לזהות לבדו. לעיתים מדובר בפרטים קטנים לכאורה: מעברים בין חללים מוארים לחשוכים או ההיפך, השתקפות מסנוורת על רצפת מסדרון, תאורת אווירה שאינה מאפשרת הבחנה בפרטים או קריאה, מתג תאורה שקשה להגיע אליו, או ידית שנראית מובנת מאליה למעצב אך יוצרת בלבול עבור מי שמתמודד עם ירידה בראייה או בכוח האחיזה. דווקא הפרטים הללו הם שמעצבים את חוויית היומיום.
אבל מעל לכל עומד כלי אחד פשוט ועוצמתי: הקשבה. לא שאלון. לא ראיון מובנה. שיחה אמיתית ומתמשכת. התובנות החשובות ביותר אינן תמיד עולות מתוך השאלות שתכננו לשאול, אלא מתוך הסיפורים שאנשים בוחרים לספר כשהם מרגישים שמקשיבים להם באמת. עיצוב משמעותי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים להניח שאנחנו יודעים ומתחילים ללמוד מהאנשים שעבורם, ויחד איתם, אנחנו מתכננים.

בספר אתה טוען כי גילנות בעיצוב היא לרוב בלתי מודעת. האם לדעתך מעצבים ואדריכלים מודעים מספיק להטיות הללו?
באילו מקומות אתה פוגש כיום את הביטויים הבולטים ביותר של Ageism במרחב הבנוי והדיגיטלי?

רוב המעצבים והאדריכלים שאני פוגש הם אנשים בעלי כוונות טובות ודווקא משום כך השיחה על גילנות אינה פשוטה. גילנות מודעת קל יחסית לזהות: היא מופיעה באמירות מפורשות ובהפליה גלויה. הגילנות הבלתי-מודעת מסוכנת יותר, משום שהיא מסתתרת בתוך הנחות עבודה שנראות טבעיות ומובנות מאליהן: "המשתמש הממוצע שלנו הוא בן 35", "אנשים מבוגרים משתמשים בסמארטפון בעיקר לשיחות", או "דיור מוגן צריך להיות שקט, רגוע ונקי".
אחת מצורות הגילנות הנפוצות ביותר היא הבלבול בין גיל לבין מוגבלות. אמנם שכיחותם של קשיים פיזיים וקוגניטיביים עולה עם הגיל, אך רוב האנשים המבוגרים אינם מתאימים לסטריאוטיפ אחיד של ירידה, תלות או חוסר מסוגלות. כאשר מעצבים מתכננים עבור דימוי מופשט של "זקנה", במקום עבור אנשים מבוגרים אמיתיים על מגוון יכולותיהם, צורכיהם ושאיפותיהם, הם מייצרים פתרונות שמגבילים במקום לאפשר.
אני פוגש זאת שוב ושוב במרחב הבנוי: כניסות ראשיות המתוכננות עבור המשתמש ה"רגיל", בעוד משתמשי כיסאות גלגלים מופנים לכניסה צדדית; מחסור במקומות ישיבה במרחב הציבורי; תאורה שנועדה ליצור אווירה אך אינה מספקת נראות ובטיחות. בכל אחד מהמקרים הללו המסר הסמוי הוא שמי שזקוק להתאמות אינו המשתמש המרכזי.
במרחב הדיגיטלי הדפוס דומה. ממשקים מניחים ראייה מושלמת, אצבעות זריזות, תגובה מהירה והיכרות אינטואיטיבית עם מוסכמות טכנולוגיות. טקסט קטן, ניגודיות נמוכה, רצפים מורכבים של פעולות ותהליכי אימות מסורבלים אינם מקשים רק על אנשים מבוגרים – הם פוגעים במיליוני משתמשים. אלא שאנשים מבוגרים הם הראשונים לשלם את המחיר.
ואולי הביטוי הבעייתי ביותר של גילנות לא מודעת הוא האמונה שאם אדם מבוגר מתקשה להשתמש במוצר או במערכת, הבעיה נמצאת בו. "הוא לא מנסה מספיק", "היא לא טכנולוגית". בעיצוב טוב השאלה צריכה להיות הפוכה: מה במערכת מקשה על אדם סביר להשתמש בה? ברגע שמחליפים שיפוטיות בסקרנות, מתגלה לא פעם שהכשל אינו במשתמש – אלא בתכנון.
הגילנות המסוכנת ביותר אינה זו שמצהירה שאנשים מבוגרים שונים. היא זו שמניחה שאנחנו כבר יודעים מי הם ומה הם צריכים, מבלי לשאול אותם.
"הגילנות המסוכנת ביותר אינה כתובה בשום מדיניות. היא חיה בהנחות שאנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים".

עולם העיצוב נוטה לחגוג חדשנות, מהירות וקדמה. האם ייתכן שהמרדף אחר החדש הפך אותנו לפחות קשובים לצרכים אנושיים בסיסיים?
כיצד ניתן לאזן בין חדשנות טכנולוגית לבין נגישות והכלה?

עולם העיצוב, הטכנולוגיה והאדריכלות פועל במידה רבה על פי היגיון של חדשנות מתמדת: כל שנה מוצר חדש, כל כמה שנים פלטפורמה חדשה, גרסה חדשה או טרנד עיצובי חדש. גם באדריכלות אנו עדים למרדף דומה אחר חומרים חדשים, חזיתות דינמיות, בניינים “חכמים” וטכנולוגיות מתקדמות לניהול הסביבה הבנויה.
אבל בעוד שהטכנולוגיה משתנה במהירות מסחררת, הצרכים האנושיים הבסיסיים משתנים הרבה יותר לאט. הצורך לראות בבירור, להתמצא במרחב, להרגיש בטוח, לשמור על עצמאות, להיות מחובר לאחרים ולחיות בכבוד – אלו צרכים המלווים אותנו לאורך כל החיים. לעיתים נדמה שההתלהבות מהאפשרי מבחינה טכנולוגית מסיטה את תשומת הלב מהשאלה החשובה יותר: האם החדשנות אכן משפרת את חייהם של בני האדם?
הבעיה אינה רק קצב השינוי. היא קשורה גם לתרבות המקצועית שנוצרה סביבו. כאשר “חדש” הופך לערך עליון, שאלות של נגישות, שימושיות והכלה נתפסות לעיתים כמשהו משני – דרישה רגולטורית, אילוץ תקציבי או התאמה לקבוצת משתמשים “מיוחדת”. אנשי מקצוע המעלים סוגיות אלו עלולים להיתפס כמי שמעכבים חדשנות, בעוד שבפועל הם עוסקים בשאלה המהותית ביותר: עבור מי אנחנו מעצבים?
במקביל, אנו עדים לתופעה רחבה יותר של “חדשנות מדירה”. מוצרים, שירותים וממשקים רבים נעשים מורכבים יותר בשם הקדמה. הם מציעים עוד אפשרויות, עוד פונקציות ועוד שכבות של מידע, אך לעיתים במחיר של בהירות, פשטות ונגישות. התוצאה היא שאנשים רבים, לא רק מבוגרים, מתקשים להשתמש בהם. הגיל המבוגר פשוט חושף את הבעיה מוקדם ובצורה בולטת יותר.
לכן, בעיניי, השאלה אינה כיצד להאט את החדשנות אלא כיצד להגדיר אותה מחדש. חדשנות אמיתית אינה נמדדת רק במספר הפיצ’רים שנוספו למוצר או במידת התחכום הטכנולוגי שלו. היא נמדדת גם ביכולתו להרחיב את מעגל המשתמשים, להפחית חסמים ולהגדיל עצמאות ואיכות חיים.
אם אדם בן 78 מצליח לבצע פעולה שבעבר נזקק לעזרה כדי להשלים אותה; אם אישה בת 85 יכולה להמשיך להתגורר בביתה בבטחה; אם אדם עם ירידה בראייה או בזיכרון מסוגל להשתמש במערכת ללא תסכול או תלות – זו חדשנות לא פחות משמעותית מכל פריצת דרך טכנולוגית. במקרים רבים, זו חדשנות בעלת השפעה חברתית עמוקה הרבה יותר.
האתגר העומד בפני קהילת העיצוב הוא להרחיב את מדדי ההצלחה שלה. לצד מדדים של ביצועים, רווחיות ואימוץ טכנולוגי, עלינו למדוד גם הכלה, עצמאות, נוחות שימוש והפחתת תלות. ברגע שהמדדים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהגדרת ההצלחה, הם מפסיקים להיות “תוספת רצויה” והופכים לחלק מליבת תהליך העיצוב.
בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר אינה עד כמה המוצר או הבנין חדשניים, אלא עד כמה הם משרתים בני אדם. חדשנות והכלה אינן מטרות סותרות. להפך – כאשר הן נפגשות, נוצרים הפתרונות המשמעותיים ביותר, אלו שלא רק משנים טכנולוגיה, אלא משנים חיים.

אחד הפרקים החזקים בספר עוסק ב־Digital Divide 2.0 בעידן הבינה המלאכותית. האם אתה סבור ש־AI עלול להעמיק את הפערים או דווקא לצמצם אותם?
מה האחריות של מפתחי הטכנולוגיה בעידן הזה?

הבינה המלאכותית מוצגת לעיתים כטכנולוגיה אובייקטיבית וניטרלית, אך בפועל היא משקפת ומעצימה את ההנחות, הנתונים והעדיפויות שנבנו לתוכה. אם מאגרי הנתונים שעליהם אומנו המערכות אינם מייצגים אוכלוסיות מבוגרות, אם הממשקים מניחים ידע טכנולוגי קודם, ואם קצב האינטראקציה מותאם בעיקר למשתמשים צעירים ומנוסים – ה-AI עלול להעמיק פערים קיימים במקום לצמצם אותם.
הסיכון אינו תאורטי. כאשר טכנולוגיות חדשות מפותחות ללא השתתפות משמעותית של אנשים מבוגרים, הן עלולות ליצור חסמים חדשים דווקא עבור מי שיכול היה להפיק מהן את התועלת הרבה ביותר. במקרים כאלה, הגילנות אינה מופיעה כהחלטה מודעת להדיר, אלא כתוצאה של הנחות סמויות לגבי מי הוא “המשתמש הטיפוסי”.
יחד עם זאת, טמון כאן גם פוטנציאל יוצא דופן. בניגוד לטכנולוגיות רבות מן העבר, הבינה המלאכותית מאפשרת לראשונה מצב שבו הטכנולוגיה אינה מחייבת את האדם להסתגל אליה – אלא יכולה ללמוד ולהסתגל אליו. AI המסוגל להתאים את עצמו לקצב המשתמש, לזכור העדפות אישיות, להסביר מחדש בסבלנות, להציע דרכי פעולה חלופיות ולספק תמיכה ללא שיפוטיות, עשוי להפוך לכלי משמעותי לקידום עצמאות ואיכות חיים בגיל המבוגר.
אך כדי לממש את ההבטחה הזו נדרש שינוי בגישה. האחריות אינה מוטלת רק על מהנדסי האלגוריתמים. היא שייכת לכל מי שמגדיר את הבעיה, בוחר את הנתונים, מעצב את הממשק ומחליט מי יוזמן לשולחן התכנון. אנשים מבוגרים צריכים להיות שותפים לתהליכי הפיתוח כבר מהשלבים הראשונים לא כבודקי שימושיות בסוף הדרך, אלא כמומחים לניסיון החיים ולצרכים שאותם המוצר אמור לשרת.
כאשר אנשים מבוגרים מתקשים להשתמש בטכנולוגיה, הנטייה היא לעיתים לייחס זאת לחוסר מיומנות או לחוסר נכונות להסתגל. אולם פעמים רבות ההסבר פשוט יותר: הטכנולוגיה מעולם לא תוכננה מתוך הבנה מספקת של המציאות שבה הם חיים. במובן זה, הדרה טכנולוגית אינה כישלון של המשתמש אלא כישלון של תהליך העיצוב.
בסופו של דבר, השאלה החשובה אינה האם הבינה המלאכותית תהיה חכמה מספיק. השאלה היא האם נהיה חכמים מספיק כדי לכלול בתהליך העיצוב את כל האנשים שהטכנולוגיה אמורה לשרת. אם לא נעשה זאת, ה-AI עלול להפוך למכפיל של פערים קיימים.

אתה כותב את הספר לא רק כחוקר אלא גם כאדם שחווה בעצמו את תהליך ההזדקנות. כיצד השפיעה החוויה האישית שלך על כתיבת הספר?
האם היו רגעים שבהם הבנת על עצמך דברים שלא ראית קודם דרך העדשה המקצועית?

התחלתי לכתוב את הספר הזה מתוך אמונה שאני מעביר את ידע המקצועי והניסיון שלי. הרגשתי שאני כותב על אחרים על משתמשים מבוגרים, על אוכלוסיות, על "הם". ככל שהכתיבה התקדמה גיליתי שאני כותב גם, ואולי בעיקר, על עצמי. בגיל שמונים, כשאני כבר לא צופה מהצד בתהליך ההזדקנות; אני חי אותו. התובנות שתיארתי במשך עשרות שנים כמעצב וכחוקר הפכו פתאום לחוויות שלי עצמי.
אני שם לב היום לדברים שלא הבחנתי בהם קודם: מעקה אחיזה שאינו במקום ובגובה הנכון, תפריט דיגיטלי שמהבהב ונעלם לפני שהספקתי לקרוא, כיתוב קטן מדי על אריזת תרופות, מושב נמוך מדי שקשה לקום ממנו. פעם הייתי מבחין בפרטים האלה כבעיות עיצוב מעניינות למחקר. היום אני חווה אותם כמכשולים אישיים, וזה משנה הכל. באותם רגעים אני נזכר במה שתיארה לי רוז לפני עשרים וחמש שנה: התחושה שהסביבה מסביבך מניחה שאתה כבר לא שייך לקהל שלשמו היא תוכננה.

עבור קהילת האדריכלים והמעצבים, מהו לדעתך הכשל הנפוץ ביותר בתכנון עבור אוכלוסייה מבוגרת?
האם מדובר בבעיות פיזיות של נגישות, או דווקא בנושאים עמוקים יותר של תחושת שייכות, עצמאות וכבוד?

בלי היסוס: הכשל הנפוץ ביותר הוא לזהות אנשים מבוגרים קודם כל עם המגבלות שלהם, ורק אחר כך עם האנושיות שלהם. מכאן נגזרות כל הטעויות האחרות. אל תתחילו לטפל בנגישות הפיזית והקוגניטיבית, אלא ברגש. הכשל הוא שאדריכלים ומעצבים נוטים לתכנן עבור הגוף המזדקן, ושוכחים שמאחורי כל גוף כזה יש אדם שלם עם זיכרונות, עם גאווה, עם פחדים, ולא פחות חשוב עם געגוע לימים שבהם לא היה צריך לבקש רשות או עזרה. הזקנה, כפי שלמדתי מתוך אינספור שיחות, אינה מתחילה ברגע שבו הגוף נחלש. היא מתחילה ברגע שבו אדם מרגיש שהעולם מסביבו הפסיק להתייחס אליו כאל שווה. תחושת הבדידות שמתלווה לכך אינה רק תוצאה של ריחוק חברתי היא נוצרת גם תוך שימוש במרחבים, בשירותים ומוצרים שמשדרים, מבלי כוונה, "אתה כבר לא הקהל שעבורו אנחנו קיימים". יש כאן קושי עדין שקשה להבחין בו: הבושה, הבושה לבקש עזרה. הבושה לשאול שוב את אותה שאלה כי לא הבנת בפעם הראשונה. הבושה לעמוד מול מסך מגע ולא לדעת איפה ללחוץ, בעוד אנשים מאחוריך ממתינים בקוצר רוח. תכנון שמתעלם מהבושה הזו שלא חושב על הרגע שבו אדם מעדיף לוותר על שירות ובלבד שלא להרגיש נחות הוא תכנון שמפספס את הדבר החשוב באמת. מה שאני מבקש ממעצבים ואדריכלים הוא לשאול שאלה אחרת לגמרי מזו שהם רגילים לשאול. לא "איך נהפוך את זה לנגיש", אלא: "איך ירגיש אדם כשהוא ישתמש בזה לבד, בפעם הראשונה, בלי שאף אחד יראה אותו מתקשה?" זו השאלה שמובילה לעיצוב שמכבד, לא רק כזה שמתפקד. עצמאות, כבוד ושייכות אינם תוספות לנגישות, הם הבסיס שממנו נגישות אמורה לצמוח.

אתה מציע מדד חדש להצלחת עיצוב: האם המשתמש הפך מסוגל יותר, עצמאי יותר ובטוח יותר בעצמו. כיצד ניתן למדוד הצלחה כזו בעולם שבו רוב המדדים הם כלכליים או טכנולוגיים?

זו אחת השאלות הקשות ביותר שהתמודדתי איתן, כי היא חושפת בעיה מבנית בכל תרבות המדידה שלנו. המדדים הכלכליים מנצחים לא כי הם נכונים יותר – אלא כי הם קלים יותר למדידה. ROI קל לחשב. כבוד – לא. כשאנחנו רוצים לדעת אם פרויקט הצליח, אנחנו שואלים על תקציב, על לוחות זמנים, על עמידה בתקנים, על דירוגים. אלה מדדים נוחים הם כמותיים, ברורים, ניתנים להשוואה. אבל הם לא עונים על השאלה שבאמת מעניינת אותי: האם, בעקבות מה שתכננו, מישהו הרגיש פתאום מסוגל יותר לעשות דבר שלפני כן הרגיש מחוץ להישג ידו?
ניקח דוגמה פשוטה: אדם מבוגר שמתחיל, לראשונה מזה שנים, לצאת לבדו לקניות בשכונה כי המדרכה היא ללא מכשולים שעלולים לגרום לנפילה וגם מוארת כראוי בשעות החשכה, הספסלים חזרו לרחוב, והשילוט נעשה ברור. שום גיליון אקסל לא ירשום את הרגע הזה. אף דוח רבעוני לא יציין שאישה בת שמונים החליטה השבוע שהיא יכולה לסמוך שוב על הרגליים שלה ועל הסביבה שלה. ובכל זאת, זו, בעיניי, ההצלחה האמיתית ביותר שעיצוב יכול לייצר.
המדד שאני מציע הוא פשוט לנסח, אך לא קל למדוד: האם המשתמש הפך מסוגל יותר, עצמאי יותר, ובטוח יותר בעצמו? כדי לענות על כך באמת, צריך לשאול את האנשים עצמם לא פעם אחת בסקר שביעות רצון, אלא לאורך זמן. צריך לשבת איתם, לשמוע איך השתפר היום-יום שלהם. אני מאמין שבעולם שבו רוב המדדים הם כלכליים או טכנולוגיים, יש ערך עצום בהחלטה מודעת להוסיף מדד אנושי: לא כמה מכרנו, אלא כמה אנשים, בזכות מה שיצרנו, חזרו להרגיש בעלי שליטה על חייהם. זה אולי לא יופיע בדוח להנהלה. אבל זו המשמעות האמיתית של התהליך כולו.
"אם תשאלו אותי מהי הצלחה, אומר לכם: זה הרגע שבו אדם מפסיק לבקש רשות לחיות את חייו, וחוזר פשוט לחיות אותם."

הספר עוסק לא רק בזקנה אלא למעשה בתכנון מכליל עבור כל אדם. האם לדעתך עיצוב ידידותי לגיל המבוגר הוא למעשה עיצוב טוב יותר עבור כולם?
באילו דוגמאות אתה רואה את העיקרון הזה מתממש בהצלחה?

זו אחת התובנות החשובות ביותר שבאות לידי ביטוי בספר שלי: עיצוב שמתחשב במגוון רחב של היכולות בקצב השונה, בראייה המשתנה ובכוח האחיזה המשתנה אינו עיצוב "מיוחד" עבור קבוצה מסוימת. הוא, בפשטות, עיצוב טוב יותר עבור כל מי שאי פעם יחזיק ביד שקיות כבדות, יתקשה להתרכז בסביבה רועשת, יסחב מזוודה, ידחוף עגלת תינוק, או פשוט יהיה עייף בסוף יום ארוך. הדוגמה לעיקרון הזה היא "אפקט המדרכה המשופעת" Effect Cut Curb The. כשמתכננים בנו מפרץ משופע במדרכה עבור משתמשי כיסאות גלגלים, גילו שהוא עוזר גם להורים עם עגלות, לרוכבי אופניים, לאנשים עם מזוודות, ולמי שהרגל שלו פגועה זמנית. הפתרון שתוכנן עבור קצה אחד של הקשת האנושית שיפר את החיים של כולם. זהו בדיוק ההיגיון שאני מבקש להחיל על תכנון בכלל: כשפותרים בעיה עבור מגבלה של משתמש אחד, יוצרים פתרון שמקל או משפר את החיים של כולם. אני רואה את העיקרון הזה מתממש בכל מיני צורות. בתחנות רכבת ביפן יושמו עקרונות של עיצוב אוניברסלי רמפות מתונות, מדרגות ברוחב נוח, שילוט בניגודיות גבוהה וברור שהפכו את החוויה לפשוטה יותר עבור נוסעים מכל הגילאים, לא רק עבור מי שהיה הקהל ה"מיועד" במקור. בעולם הדיגיטלי, ממשקי קול שפותחו במקור עבור אנשים עם ליקויי ראייה הפכו כלי שימושי יומיומי עבור מיליוני אנשים שפשוט נוח להם לדבר במקום להקליד. ידיות נוחות במקום הנכון, טקסט קריא, פידבק מוחשי למגע אלה לא תוספות "לנגישות"; אלה פשוט סימנים לעיצוב מתחשב, שחושב על בני אדם אמיתיים שלפעמים הם עייפים, ולפעמים הם מוטרדים, ולפעמים הם חולים ולפעמים הם מבוגרים.
המסקנה שלי היא כזו: כאשר אנחנו שואלים "איך נעצב עבור מי שהכי קשה לו?" אנחנו בעצם שואלים את השאלה הנכונה ביותר עבור כולם. וזה, בעיניי, ההבדל בין עיצוב שמדיר בלי משים לבין עיצוב שמכיל מבלי להכריז על כך.
"כשמעצבים נכון עבור מי שהדרך הכי קשה לו, התוצאה היא דרך קלה יותר לכולם".

לאחר יותר מחמישים שנות עשייה מקצועית וכתיבת ספר מקיף בגיל 80, מהו המסר החשוב ביותר שהיית רוצה להעביר לדור הבא של אדריכלים, מעצבים ומתכננים?
אם היית יכול לשנות הרגל חשיבה אחד במקצועות התכנון – מה הוא היה?

יותר מחמישים שנה בשטח לימדו אותי דבר אחד מעל לכל: עיצוב הוא מחווה מוסרית. כל החלטת עיצוב אומרת למשתמש מה אתה חושב עליו. האם אתה מאמין שהוא מסוגל? שהוא שייך? שחייו שווים את המאמץ הזה?
אם הייתי יכול ללמד ולשנות הרגל חשיבה אחד, זה היה: לחדול מלעצב עבור "המשתמש הממוצע." אין אדם כזה. האדם הממוצע הוא פיקציה סטטיסטית שגרמה ליותר נזק מאשר תועלת. במקום זאת לעצב עבור הקשת המלאה של האנושות, ולגלות שמה שעובד טוב עבור האוכלוסייה המבוגרת עובד מצוין גם לצעירים.

שאלה אחרונה לסיום: כשאתה מסתכל על העולם הבנוי כיום – מבניינים, דרך שירותים ציבוריים ועד מערכות בינה מלאכותית – האם אתה אופטימי?
האם אנחנו מתקדמים לעבר עולם שמתכנן באמת עבור מגוון היכולות והגילים האנושיים, או שהדרך לשם עדיין ארוכה?

אופטימי זהיר. יש לי סיבות אמיתיות לאופטימיות: יש דור של מעצבים ואדריכלים צעירים שגדל על שאלות של הכלה וצדק חברתי; ה-AI מייצר הזדמנויות לניתוח דפוסי שימוש שלא היו אפשריים קודם; יש לחץ רגולטורי גובר בתחומי נגישות. אבל הדרך ארוכה.
כל עוד אנשים מבוגרים אינם נמצאים בצוותי העיצוב עצמם, כל עוד לא לומדים את ה-Design with בבתי הספר לאדריכלות ועיצוב, כל עוד מדדי ההצלחה הם אסתטיקה ורווחיות ולא כבוד אנושי אנחנו עדיין בדרך.
לשם כך כתבתי את הספר הזה. לא כדי לתת תשובות – אלא כדי להפוך את השאלות לבלתי נמנעות. וכשאני נזכר בשאלה של רוז, בת ה-85 ששאלה אותי אם חדר השירותים יחזיר לה את עצמאותה אני מבין שזו עדיין השאלה האמיתית. לא אם הפתרון חכם, אלא אם הוא מחזיר לאדם את עצמו.

– – –

Design with Heart: Age-Friendly Design in Practice אינו רק ספר על הזדקנות. זהו ספר על אחריות מקצועית, על אמפתיה ועל תפקידם של עיצוב ואדריכלות בעיצוב חברה אנושית יותר. משום כך, השאלות שהוא מעלה אינן נוגעות רק למבוגרים – אלא לכל מי שעוסק בתכנון עבור בני אדם.

לרכישת הספר