מקום תפילה מוזנח של בני שבט Yorùbá, באזור Osun Osogbo, בניגריה, אומץ בתחילת שנות ה-60 על ידי האמנית ילידת אוסטריה Susanne Wenger, אשר הרכיבה צוות של אומנים מקומיים, שהפכו את המקדש לפארק פסלים מונומנטלי. היצירות הקולוסאליות הותקפו ונפגעו על ידי קנאים דתיים ואחרות נהרסו בפגעי מזג האוויר, אך דור חדש של אומנים, החזיר את נווה המדבר המיוער הזה בדרום מערב ניגריה, לפארו הקודם. בביאנלה בוונציה 2024, הוצגה תערוכה עם סיפור חייה של ונגר.
בכל חודש אוגוסט, מתאספים באוסוגבו אלפי מאמינים, כדי לכבד את אלת הפוריות יורו אונון. בשיא הטקס, התהלוכה מגיעה לחורשה מוריקה, בה רוחצים המתפללים בנהר, להתנקות מחטאיהם. המקום, החורש הקדוש של מקדש Alájere, אתר מורשת עולמי של אונסק"ו, משתרע על פני כ-75 דונם, הוא אוצר של מגוון ביולוגי, המכיל למעלה מ-400 מינים של צמחים, כאשר יותר מ-250 ידועים בסגולות הריפוי שלהם. על פי האמונה, הנהר עצמו, הניזון משורשי עשבי המרפא הללו, נושא כוחות חזקים ומרפאים. לצד השפע של הטבע, המקום מלא פסלים מעשה ידי אדם, המכבדים את òrìṣà (אלוהויות) יורובה. במשך עשורים רבים, האמנית האוסטרית יחד עם אמנים מקומיים, הפכו את החורשה לאתר אמנות מונומנטלי.
סוזן ונגר, אחת האמניות המרתקות באמנות האוסטרית המודרנית ואחת שתרמה לקאנון של האמנות הניגרית המודרנית. ונגר ובעלה, עברו מלונדון לניגריה בשנת 1950. היא התאהבה במקום, החליטה לבלות בו את שארית חייה, הפכה לכוהנת של יורובה ושינתה את שמה ל-Adùnni Olórìṣà. היא הפכה לסמכות רוחנית חשובה עבור המתפללים באושוגבו. באותה עת, החורש היה מוזנח ורוב המקדשים שבו ננטשו. היא הרכיבה קבוצה של אומנים מקומיים מומחים במלאכות שונות, כולל בניה בלבנים, עבודות טקסטיל, נגרות, גילוף עץ, צביעה ונפחות. מעבר לכישוריהם, ונגר חיפשה בכוונה בעלי מלאכה שיש להם זיקה לאמונת יורובה. עשרות אומנים בעלי שפות אמנותיות מגוונות, כולם הוכשרו על ידי ונגר שטיפחה את היצירתיות שלהם – כמו אמן טקסטיל משושלת של כמרים וחרש עץ, שהתמחה בגילופי דת מסורתיים בתרבות יורובה.
יצירותיהם פזורות ברחבי החורשה הקדושה, מברכות את המבקרים במחוות סוריאליסטיות, צורות קוביסטיות, גימורי אבן וגילופי עץ מוקפדים. בכניסה למקדש, פסל אבן של השליח האלוהי, בין השיחים מסתתרת דמות עם עיניים ענקיות, שיצרה ונגר בשנות ה-70. הנפח העצום של יצירות האמנות, מעיד על מסירותם ועקביותם של ונגר והאמנים, שעבדו במשך יותר משישה עשורים לפיתוח האתר הקדוש הזה.
אבל הפסלים שלהם, שנעשו בחימר מכוסה בטון, לא החזיקו מעמד במזג האוויר, הידרדרו לאורך השנים וקרסו בשנות ה-90. בשנת 1998 הם הקימו קרן שגייסה מימון שאפשר לשקם את המקום.
לאחר מותה של ונגר ב-2009, כשהיא בת 93, האמנים התכנסו מחדש כדי להתחיל בעבודות שחזור ולהכשיר את הדור הבא של האמנים שבמקום. הם השתמשו בחומרים איכותיים, מוטות חיזוק ורשתות מתכת יחד עם צמנט צבעוני איכותי לגימור. כוונתם הייתה להחזיר את האתר לצורתו המקורית בצורה מדויקת ככל האפשר.
כך השנה, כמו בשנים שלפניה, האתר הקדוש התמלא בתיפוף וריקודים, של תהלוכה שעשתה את דרכה לעבר הנהר. הודות למאמצים של צוות השיקום, החורשה שלהם תישאר מקום עלייה לרגל לדורות הבאים.
