תוחלת חייהם של המבנים הארכיטקטוניים, ארוכה בהרבה מתוחלת חייהם של בני האדם, כך, דורות קודמים מורישים בעל כורחם שכיות חמדה ארכיטקטוניות לדורות הבאים אחריהם. בטרם ינשמו נשימתם האחרונה וייעלמו, הם מקווים שישנו אתלט אשר ייקח מידם את המקל וימשיך את מרוץ השליחים בבטחה. אך אותו מקל העשוי מפרפין, הומס בלהבות וכיבה את הנר בליבו של האתלט האומלל ומחק את חלומו עוד בטרם חלם.

"עד שהאריה ילמד לכתוב, ימשיכו הסיפורים להלל את הצייד". פתגם אפריקאי

הרבה סיפורים סופרו על ירושלים. במהלך אלפי שנים, מאז כ-5000 לפנה"ס, היא השביעה את תשוקותיהם של תאבי שלטון רבים, אשר בעלו אותה, הפכו אותה לפרוצה אשר מסרבת להזדקן ונמסה אל מול מצביאים אכזריים, אותם קיבלה בגפיים פתוחות, עד שהגיע מתאבק חדור מוטיבציה ועמו צוואה כתובה מידי בורא עולם, החליט לאמץ את הפרוצה האומללה, להחזיר אותה בתשובה ולמחוק את כל שאלותיה שסחבה עמה מעברה הססגוני. פעם בשבוע היא לומדת תורה ומנסה איכשהו להחזיר את חובתה לאלוהים.
כמו כל עיר, ירושלים מחולקת לשכונות, אני אתמקד בשכונות הערביות אשר תושביהן גורשו וחלק מהם אף ברחו לפני 71 שנים, שכונות שהיו תחת שלטון פלסטיני, אשר נשלט על-ידי אנגלים יהירים. אדבר על בתים ערבים, פרחים ארכיטקטוניים, אשר ננטשו בעיצומו של הכאוס שהתחולל בזמנו, נכסים יוקרתיים המוערכים בעשרות מיליוני שקלים, נכסים אשר התנחלו בהם עולים חדשים מארצות ערב, שמצאו בתים מוכנים לאכלוס מידי, את מרביתם שאבה הממשלה, הכריזה עליהם כנכסי נפקדים והניחה לחברת עמידר לנהל אותן כאוות נפשה.
אותם בתים נרכשו בשנות החמישים המוקדמות במחירים מצחיקים והעניקו לבעלי הבית החדשים שלטון יחיד, אשר חלקו הרב ממשיך כדור שני להשתלטות. יזמים רוכשים אותם ומבצעים בהם כירורגיה וניתוח לב פתוח בכך שהם משאירים את מעטפת החזית מטעמי שימור ועולים בעוד מספר קומות מעל המבנה הקיים, מוכרים כל דירה במיליוני דולרים לתפארת מדינת ישראל. חלק רב מהבתים צמודי הקרקע בעלי מבט האבן האיתנה והאצילית, משמשים לא רק למטרת מגורים, הם משמשים גם כמשרדי ממשלה, אכסניות נוער במצוקה, מסעדות, בתי מרזח ומשרדים פרטיים וכל זאת מבלי לקבל רשות מהבעלים המקוריים, אשר נפוצו עם הרוח והתאדו.
אדבר על שכונת גאולים. השם עוברת אך למרות עבריותו, אף אחד אינו מכנה את השכונה בשמה העברי. זהו היבט מאד מעניין ובוודאי שנוי במחלוקת, שלא מזכירים את שמה העברי החדש של השכונה וממשיכים לכנותה בשמה המקורי הערבי פלסטיני – שכונת בקעה.

 

ארמון שהפך לאכסניית נוער בסיכון. שימו לב להדרה של האבן ופרטי הקרניז, קשתות הכניסה והמרפסת שמשמשת כמבואה עם גדר מעקה הבטון הפרחוני, המרפסת שטופת השמש מעל שצופה על כל אשר נעשה סביב.

 

 

 

 

 

 

שכונת בקעה מתפארת בבתיה הערביים היפים, שכונה שחיו בה בזמנו ערבים נוצרים אמידים מאד, אשר בנו בה פנינים ארכיטקטוניים מלאי הדר, לא חששו לעטוף את הפרטים הקטנים באורנמנטיקה מרהיבה, העוטפת עד עצם היום הזה את כל הבתים בה והאבן למרות רוב שנותיה, נותרה צעירה ומרקדת עם הכּוּחלֵה (מלט הממלא מישקים בין אבנים בחיפוי), שניראה כי זה עתה בוצעה על-ידי אמן ערבי שטוף זיעה נקייה, שנוגבה באמצעות עלי עצי הגפן שנשאו בענווה את הענבים. אלו לא היו ענבי זעם, אלו היו ענבים הלקוחים מציוריו של פול סזאן.
מלבד שכונת בקעה, ישנן עוד הרבה שכונות – שכונת קטמון, טלביה, עין כרם הפסטורלית, מוסררה, אבו טור, מלחה ועוד. שכונות אשר מכילות בתוכן מאות בתים ערביים שלא הסכימו לברוח, נשארו במקומם עם הראש זקוף, מסרבים להזדקן, מסרבים להתגייר, מסרבים לבכות, נרחצים ממזרקת זיכרונות עבר ורוצים לבקש סליחה מבעליהם המקוריים, רוצים לומר שהם אינם נוטרים לבעליהם המקוריים טינה בזה שנטשו אותם, הם רוצים לחדד בפניהם את העובדה, שנבעלו בעל כורחם אך הם עדיין שומרים להם אמונים וחסדי נעורים, משלים את עצמם שיום יבוא והדלת תיטרק בתשוקה עזה ובגעגועים רבים.
בחרתי להציג בפניכם מקבץ קטן מאד מהבתים הפזורים כמו ורדים בשכונה ולא, לא ביקשתי רשות מהם בכדי לפרסם אותם, הם כנראה נולדו בכדי להיות כבושים. בתמונות ניתן לראות בתים פרטיים אשר הוסבו למטרות אחרות, כדוגמת משרדי פיקוח ואכיפה עירונית, בית כנסת, בית מלון ופנימייה לנוער במצוקה, מסעדות ועוד.

 

 

 

כמה מילים על האדריכלות הערבית המקורית והשורשית של הבתים: ניתן לראות בבירור את הארכיטקטורה הפיסולית ואת האורנמנטיקה המרהיבה אשר עטפה את הבית, את מעקות המרפסות וגרם המדרגות החיצוני אשר עשוי מבטון חשוף, מפוסל בתוכו בצורות של פרחים יפיפים. בולט לעין הקרניז ההיקפי, אשר תחם בין סיומה של התקרה האחרונה לעליית גג, עבודת אבן ופיסול מאד יפה ומדגישה את משמעות הפטרן האדריכלי. ניתן לראות אלמנטים אשר חוזרים על עצמן, קישוטים ארכיטקטוניים העשויים מעבודות יד, פוזרו לכל עבר, כמו מתאבק סומו המפזר את המלח אל מרכז זירתו.
בבתים הערביים הקלסיים, ניתן ליהנות מגובה תקרתן שהגיע כמעט פי שתיים מהגובה הסטנדרטי הנהוג כיום. תוכננו הרבה מאד חלונות גבוהים, קשתות אשר הכניסו הרבה מאד תאורה טבעית לחלל הפנימי של הבית. ניתן לראות בתמונות את דופנותיהם של החלונות וכיצד פינקו ועיטרו אותם באלמנטים מעוצבים מאבן, לא חששו להבליט אותם ולהעניק להם כבוד ראוי. בזמנו החומר והרוח השתלבו היטב בשלבי הבניה, בעל הבית, הקבלן המבצע והעובדים עשו הכל מתוך אהבה לאלמנט היופי ומתן כבוד לפאר.
באחת התמונות, בית בן שתי קומות, בקומתו התחתונה מתחת לעץ עלי גפן יפיפה הוקם בית כנסת. הרסו את כל קירות הפנים של החלל והשאירו את העמודים אשר חופו בשיש ואבן נסורה. נבנה קיר ארוך שצופה בפסיפס, הקיר הוצב בחזיתו הדרומית של הבית ועליו נחרט הכיתוב ושמו של בית הכנסת כפי שניראה בתמונה, יצירת הקיר העניקה לציבור המתפללים יתר פרטיות וצנעה.

 

 

 

 

 

 

ניתן לזהות הרבה אלמנטים משותפים בבתים הערביים, כמו פאטרנים ואורנמנטיקה, אשר חוזרים על עצמם, אך הבולט מכולם הוא הקומפוזיציה היפה אשר יוצרת חזית המבנה. לה-קורבזייה ניחן בכישורי קומפוזיציה נקייה, משהו שדומה לבאוהאוס, לעומת זאת, בבתים הערביים ניתן לראות את הקומפוזיציה כאשר כל עיטורי הקיר רק מוסיפים לה יופי ופאר, כמו סוסה ערביה אצילה שמתהלכת בגנדור ובגאווה, מתהלכת באדמתה של אדריכלות כבושה, אדריכלות ערבית קלסית שמסרבת להזדקן.

 

ביתו של אמיד פלסטיני שהפך למשרדי שירותי אכיפה ופיקוח עירוני. שימו לב לפרטי החלונות, מעקות המרפסת וגרם המדרגות, האבן שמסרבת להזדקן, הפאטרן ההיקפי למעלה אשר מפריד בין תקרתה הגבוהה של הקומה העליונה לבין הגג, למרפסת המרווחת אשר מחוברת אל הקיר המחומש. קומתו התחתונה של הבית משמש כיום כבית כנסת.