שיחה אינטימית עם האדריכל דוד רזניק, חתן פרס ישראל לאדריכלות ואחד מגדולי האדריכלים הישראלים בתקופתנו (התקיימה בשנת 2006).

יום שישי קפוא וקר יורד על שכונת רחביה בירושלים ואני ממהר להיכנס למתחם מגורים מגונן, אותו תכנן רזניק ועולה במעלית אחד מהבניינים שבו אל דירת האדריכל.
רזניק ואשתו רחל המירו לפני שנים את ביתם הגדול בו נותרו, בדירה חמימה, מאד מסודרת, מעוצבת בסגנון מודרני עם ריהוט באהאוסי משהו, גדושה עבודות אמנות: ציורי ידידיו לואיז ובצלאל “ליליק” שץ, ילדי בוריס שץ מיסד “בצלאל” (שאת ביתם בעין הוד הוא תכנן), אריכא, דדי בן שאול, הפסלים ישראל הדני ופנחס עשת, הרבה קרמיקה של גיתית טן פי “ממש מוזיאון של עבודות שלה. בחורה מוזרה, רוב הקשר אתה כיום הוא רק במכתבים”, הוא מספר “ממנה קיבלתי המתנה שאני מעריך יותר מכולן בחיי”, ומראה לי קופסת עץ קטנה עם לוחות קרמיקה פיוטיים וכיתוב “עד 120”.
השילוב השליו ורגוע של כניסת השבת הקרבה, בשכונה הירושלמית העטויה קור ערפילי ובני הזוג רזניק המקבלים אותי בחמימות משפחתית כמעט – מקנות למעמד איזשהו קסם ספרותי. אחרי שרחל מוודאת שאת מרק הגריסים החם נאכל בתום הראיון ובינתיים נסתפק בקפה חם ובעוגות שהיא פיזרה על השולחן, היא מניחה לנו ומשתדלת לא להפריע למפגש.
אחד מגדולי האדריכלים שלנו יושב איתי אצלו בסלון, כסבא טוב שנכדיו באו לבקרו. רזניק מדבר בשקט, ברוך, גם כשדבריו נוקבים, אבל אסור להתבלבל מהנימה הרגועה, כי לפניך ביקורת חדה וישירה. הוא מתנהג בפשטות ובנמיכות רוח, אך מקרין אצילות וכבוד. חלק מתכונות אלה אנו מזהים באדריכלות שלו.

 

מלון הייאט

 

“כשבני היה צעיר, הוא שלח לי גלויה מניו יורק עם תמונת האמפייר סטייט בילדינג וכתב לי: איפה האדריכלים בארץ? לא עניתי לו. אחרי שנה, שלחתי לו גלויה מכיכר סנט מרקו באיטליה וכתבתי לו: איפה הדוכסים?”. את הסיפור הזה רזניק מספר לי, בתשובה לשאלתי מדוע מעמד האדריכל יורד בארץ. “כשיש דוכסים, יש אדריכלות. כיום כשמחליטים לאיזה אדריכל לתת לתכנן בנין חדש, לא אכפת איכות עבודתו. עורכים מכרז ובוחרים באדריכל שנתן את המחיר הנמוך ביותר. זה מפריע לי מאד. אפשר לעשות מכרז בין ציירים לציור תמונה?”.
אבל אני פחות מעוניין לדבר אתו על יזמים ומוסדות, ויותר על הקשר שבין אדריכלות לאנשים, לחברה הישראלית, השונה מהחברה היהודית שהייתה נטועה בסביבה המנוכרת והעוינת בגולה. “תרבות הסביבה הישראלית עדיין לא התפתחה, אך זה משתנה עתה”, מנתח רזניק “חמי ז”ל סיפר לי שבעיירה ברוסיה בה הם גרו, מותר היה להם לנטוע עץ רק בתוך שטח הבית שלהם. הבהירו להם שהרחוב לא שלהם”.
מאחר ואנו דנים בסביבות עירוניות, אני מספר לו על החיים התוססים בתל-אביב והוא למרות הכל נשאר נאמן לירושלים “זו עדיין עיר די פרובינציאלית. יתכן שהיא תישאר כך עוד הרבה שנים בגלל מצבה הפוליטי”, הוא מודה אך מסנגר מיד “זו עיר מקסימה. או שאתה שונא אותה, או שהיא בשבילך אהבה גדולה, אין כאן אדישות. ההערכה והסנטיפיקציה לעיר פנומנלית. בריו דה ז’נרו (ברזיל), בה נולדתי, הייתה אמרה: סנט פאולו בשביל היופי, ריו בשביל לחיות. ריו היא עיר עם הומור, אין כמותה בעולם, אתה מתאהב בה מיד. אחת מהערים שאין שניה להן – כמו גם ניו יורק, פאריס, לונדון. לירושלים אין שניה באופייה הייחודי, אבל תל אביב היא כמו ריו בעניין החיות. ירושלים מאד עצובה, מאד, אולי בגלל הסנטיפיקציה שלה. אני תמיד מפחד לתכנן בניין בירושלים – שמא אקלקל את הדמות המיסטית הזו. בתל אביב אתה פשוט עושה, הפתיחות בעיר נותנת לך הרבה חופש. יש בהחלט אבחנה בין אדריכלות ירושלמית לתל אביבית. הבניינים שאדריכלים תל אביביים תכננו בירושלים הם תל אביביים. אם אדריכל ירושלמי יתכנן בתל-אביב, הוא יעשה שם ירושלמיות, שזה גם לא טוב. יש אופי לכל מקום”.

 

בית הכנסת באוניברסיטה העברית, דוד רזניק והיינץ ראו

 

 

שיחה עם רזניק על אדריכלות, היא שיחה על החברה הישראלית. “בעם הברזילאי יש פערים אדירים בין השכבות החברתיות, כך זה מתחיל להיות גם בישראל. אין דאגה לעם הפשוט כדי שהוא יוכל להתפתח. מדברים על זה, אבל הכל פלאוורה, אין דאגה אמיתית. יחידים נחלצים מהמצב הזה”, מקונן האדריכל התופס את מקצועו כמשרת ציבור, שיעדיו המקצועיים הם חברתיים.
אני מנסה לברר אתו מהם המאפיינים החברתיים המקומיים שלנו, אליהם צריך אדריכל ישראלי להתחבר ולבטא. רזניק מסכים לדעה שהחברה הצעירה שלנו לא גיבשה עדיין מאפיינים ייחודיים. לכן אגב הוא מתנגד לגלובליזציה, אותה לדעתו אי אפשר להחיל עלינו “יש לנו דברים ספציפיים. הגלובליזציה תצליח אם היא תיתן לתרבות של כל עם להצליח ובעיקר לעם המוזר שלנו. העם היהודי מתבלט בכל העולם ובכל ההיסטוריה. את הכוח הזה הפנימי המיוחד שלנו כעם – אנחנו כאן בישראל עדיין לא מבטאים”. גלובליזציה לדידו היא ניסיון כוחני לכפות תרבות כללית על מקום פרטי. במקום אחר רזניק יאמר “חברה היא חיקוי. בזמנו בנו שכונה בבאר שבע שתתאים לבני עדות המזרח, אך אלה רצו לגור בבניינים כמו של כל שאר התושבים. באותם ימים הם נחשבו כשכבות נחשלות. מאז הם התפתחו באופן פנומנלי ואחרי חמישים שנה בלבד, חצי מחברי הכנסת בני עדות המזרח, כשהנשיא ושר הביטחון מפרס”.

לא אחת מטריד אותי רזניק בתפישות אותן מצאתי סותרות זו לזו. אודה על האמת, הוא לא עזר לי ליישב אותן גם אם התעקשתי. הנה אחת: הוא בעד היווצרות אדריכלות ישראלית מקומית, מודה שיש השפעה למוצא האדריכל כמו האבחנה אפילו בין אדריכלות של אדריכלים ירושלמים או תל אביביים – אך בה בעת מצדד בשילוב אדריכלי-על מהעולם (כמו פרנק גרי או ז’אן נובל) בתכנון מבנים בארץ – ואף הוא עצמו שיתף אדריכל בינלאומי בתכנון שלו (במרכז המורמונים). מדוע? “בגלל הילתה העולמית של ירושלים, אני חולם כבר שנים שאדריכלים מהעולם יתכננו כאן ויוצר מעין מוזיאון פתוח לאדריכלות בינלאומית. אני מחייב שיתוף של אדריכלים בינלאומיים בתכנון בארץ, זה סימן של תרבות”.

 

אודיטוריום במכון ון ליר בירושלים. רזניק בשיתוף שמעון פובזנר (צילום אלדד פובזנר)

 

יש אדריכלים ישראליים שאתה מעריך?
“הקריטריון שלי לבחירה הוא מי תרם תרומה אדירה לישראל. היו שלושה אדריכלים שהיוו את הבסיס לארכיטקטורה שלנו – זאב רכטר, דב כרמי ואריה שרון. גם מנספלד היה אדריכל גדול ומוזיאון ישראל שתכנן הוא אחד המבנים החשובים בישראל, שלמרות האוניברסאליות שלו הוא מאד ירושלמי”.

איך אתה מסכם את תרומתך כאדריכל לישראל?
“ניסיתי להיות מקומי. לתכנן את הבניין במיקום המגיע לו. ללמוד באופן מדעי את הטיפוגרפיה, האקלים, הרוחות ואחר כך ללבוש את הטבע בצורה זהירה – כי האדם היכן שהוא נמצא משנה את הטבע. היו כמה עבודות שלי שהצלחתי בזה. במרכז המורמונים (המרכז ללימודי המזרח הרחוק, האוניברסיטה המורמונית, אותו תכנן ביחד עם אדר’ פרנק פרגוסון ממשרד FFKR מסולט לייק סיטי, יוטה. ג.א.), למשל, שם ירושלים נכנסת לתוך הבניין. אבל עבודתי האהובה עלי ביותר היא האוניברסיטה העברית על הר הצופים. תוכן המבנה חשוב בעיני יותר מהערך האדריכלי שלו. האוניברסיטה מפתחת את התרבות והיא נמצאת מעל האדריכלות. זה ריגש אותי עד מאד לבנות אוניברסיטה על הר הצופים, שהוא בעיני סמל יהודי, עוד מילדותי בבית אבי שהיה מורה לעברית”.

יש עבודות בהן נכשלת?
“כן, הרבה. סופר יכול לזרוק התחלה של כתב יד לא מוצלח, אך אתה לא יכול לעשות כך לבניין שתכננת. השתתפתי בתערוכות רבות ולא זכיתי ועשיתי הרבה בניינים שאין להם חשיבות מיוחדת. הסופרמרקט שתכננתי כאן נכשל (מתחם אמיר בניין השופרסל, 1960, ברחוב אגרון. ג.א.), בעיקר כי לא טיפלו בו והוא נראה רע. ירושלים שנאה אותו בגלל שהיה אחר, מודרני. אמרו לי: צא לתל אביב לעשות מבנים כאלה. יש חושבים שהוא ראוי דווקא כי הכניס את המודרניות לירושלים”.

רחל נכנסת לסלון. הגיע הזמן למרק הגריסים החם ולשיחה על שלושת הילדים ועשרת הנכדים. הבן הבכור עו”ד יהושוע רזניק הוא משנה לפרקליטת המדינה, מי שניהל עשר שנים את משפט דרעי. לאה לוריא (51) מחנכת ומרכזת שכבה בבי”ס תיכון. הבן הקטן, אדריכל ברוך רזניק (47) מנהל עתה את משרד האדריכלים.

מה היית מעדיף שילדיך יהיו – אדריכלים או עורכי דין?
“מה שהם יעדיפו, שיהיו סנדלרים – אבל טובים, שיעזרו לך אם יש לך נגיד יבלות. בתי כמחנכת ממלאת את כל ציפיותי. יש שני מקצועות שבהם שליחות אמיתית – רפואה וחינוך. היא לא קיימת אצל עורך-דין או אדריכל”.

מה סוד הזוגיות הארוכה? אני שואל את בני הזוג הנשואים זה לזה כבר 57 שנים. “יש תשוקת נעורים, אך אם יש גם אהבה, היא מתחזקת עם השנים, יש לה אז צורה שונה”, מאבחן רזניק “התשוקה מסתירה ממך את האדם האמיתי. באהבה אתה צריך לראות את האדם השני על מגרעותיו”. במה רחל עוסקת, אני מתעניין. רזניק חושב תוך שתיקה ארוכה ואחר כך אומר “כתבתי לה בקטלוג התערוכה הקדשה: ‘יחד תמיד יחד בדרך ארוכה’. זה המקצוע שלה, חינוך הילדים, תמיכה, עידוד, מבנה המשפחה”. תפקיד האישה זה להיות עזר כנגד? אני מקשה. “במקרה שלי – בטח”, מחייך רזניק. “תמיד הייתי מעורבת בעבודתו”, נחלצת האישה “הוא שיתף אותי בכל פרוייקט ובניין, הייתי שותפה בלבטים ובכעס על היזמים. הוא תמיד אמר: אני צריך לתרום לחברה, למדינה”.

כיום בעיקר נשים לומדות אדריכלות והרבה פחות גברים. מדוע?
“אתה תצחק, לדעתי זה נובע מהגלולה (נגד הריון. ג.א.). היא שנתה את המוסר כלפי האישה ואת המנטליות שלה מבחינת חופש ההתבטאות, נתנה לה להרגיש חוסר תלות. עד אז מעט נשים עסקו בפוליטיקה. בפורטוגזית אומרים: ‘מי שלא בוכה לא יונק’ – האישה החלה להלחם על מעמדה. כשלמדתי אדריכלות בריו ב-1943 היינו 60 תלמידים, מתוכם רק שתי נשים. כשלימדתי בטכניון היו שם כבר חצי תלמידים וחצי תלמידות”.

כיום מנצל רזניק את עתותיו בביקור מעת לעת במשרדו שכעת מנהל אותו בנו, קורא ספרים ושומע הרבה מוזיקה קלאסית “התרוממות רוח אני מקבל מהחבר’ה – באך, בטהובן, מוצרט, שוברט, ברהמס”, אך גם מכיר את ארקדי דוכין “אני שר לאשתי כל הזמן ‘מי אוהב אותך יותר ממני'”.

מי האישיות הנערצת עליך?
“כשלימדתי בוושינגטון, הגעתי עם תלמידי לביתו ולקברו של ג’פרסון שהיה נשיא ארה”ב וגם אדריכל. על המצבה שלו ראיתי כתוב: הוא השתתף בעריכת מגילת עצמאות של ארה”ב, היה בוועדת זכויות האדם ויסד את אוניברסיטת וירג’יניה. אף מילה על כך שהיה נשיא ארה”ב. אמרתי לרחל – האיש הזה נכנס לרשימה שלי. בגלל הערך שאדם נותן למשהו”.

 

 

יד קנדי

 

על התערוכה הרטרוספקטיבית לאדריכל רזניק – האוצרת צופיה דקל

 

 

“כשנפגשנו לראשונה, מצאתי בו משהו מאד מעניין וראוי למחקר” מספרת צופיה דקל-כספי שאצרה את תערוכת הרטרוספקטיבה על רזניק “הוא האבטיפוס של הדור שלו, מהגר המגיע לכאן במסלול מרתק מרוסיה וברזיל לארץ, עם מטען תרבותי שונה מהצבריות המחודשת שהוא פוגש כאן וצריך לבנות זהות חדשה מבלי לנטוש את העבר. רכטר, שרון כל דור אדריכלי הבאהאוס הכריזו ‘עולם חדש נקימה’, כזה המנותק מהגלות ומהזיכרון הקולקטיבי היהודי, ומתחבר לסגנון הבינלאומי. למרות שגם התשתית של רזניק מודרניסטית – הוא כן מתחבר למקום. עניין אותי לראות לכן איך הוא יגיב ויתמודד, בקיבוץ למשל, עם שוויוניות וערכים שלא תואמים את המציאות.
רזניק מהווה נקודת ציון חשובה ויחידה בהיסטוריה של האדריכלות שלנו, חריג לחבורת אדריכלי הבאהאוס. הוא שמר על הצדדים החיוביים שהמודרניזם הקנה לנו, אך לקח אותו למקום טוב, שאנחנו זקוקים לו. רזניק פיתח סוג חדש של אדריכלות מודרניסטית, שהיא כן משרתת ציבור, מתכננת עבור הפרט – שתהיה לו שמש בדרום הבית, מרחב מחייה מרווח, חצר להסתובב ולתקשר עם חברים. הוא רגיש מאד גם לעיצוב הסביבה והחצרות. יש בהן תמיד למשל פינות חבויות להתבודדות שהן מחוץ לציר המרכזי. הוא מגלה התחשבות בצרכי הקהילה המגוונים וכל אחד יכול למצוא עצמו במרחב שתכנן.
ההיסטוריה שלו משקפת את התפתחות החברה הישראלית, מתקופת מילוי הצרכים, עד לקצת יותר התייחסות לנשמה ולהדר. רזניק נותן אותם מבלי לחרוג לפוסט מודרניזם הלא סביר. אתה רואה באדריכלות של מכון ואן-ליר את הצניעות, או במרכז המורמונים – בארוק ברזילאי, אך מאופק. באדריכלות שלו מרגישים הדר, אך לא נסחפים אתו. הפוסט מודרניזם בונה כיום היכלות וארמונות להמונים, בעוד האצולה חייה בבתים מאופקים. היוצרות התחלפו. אצלו ההדר בא כגורם של הפתעה: אודיטוריום חרוטי ששובר את חלל הכניסה הרחב במרכז ואן-ליר, אודיטוריום בצורת תיבת זכוכית בתוך ההר, במרכז המורמונים. מבחוץ זה נראה בניין צנוע, אך בפנים אתה נותר המום אל מול הנוף שנכנס לתוך האודיטוריום השקוף. ההפתעות הללו הן הנשמה היתרה באדריכלות שלו. רזניק מתכנן במנעד הזה בין המודרניזם והבארוק המאוד מאופק”.

איך היה לעבוד עם רזניק, איזה אדם הכרת?
“רזניק אדם מיוחד עם יושר מקצועי נדיר, מעורב ומפרגן לקהילתו, שזה נדיר – וגם לא תמיד רואים אדריכלים אחרים שכה מפרגנים לאדריכל אחר, שיש לו כזו השפעה עליהם”.

לכל הכתבות בקטגוריית אדריכלות
+כתבות מומלצות
מוזיאון בית גורקי Gorky house-museum
אדריכלות ישראלית
מוזיאון בית גורקי Gorky house-museum
הבעלים הראשון של הבית, איש העסקים סטפאן ריבושינסקי, היה דמות בולטת בעיר. את העיצוב
מנזר Saint François בתכנון Amelia Tavella Architectes
אדריכלות ישראלית
מנזר Saint François בתכנון Amelia Tavella Architectes
הטבע צמח בתוך המבנה, חומק בין האבנים ואז הפך למעטה צמחי המגן מפני שחיקה
שביל האופניים המוגבה מעל לונדון: SkyCycle
אדריכלות ישראלית
שביל האופניים המוגבה מעל לונדון: SkyCycle
לפני מספר שנים הכריזה לונדון על “מצב חירום לרכיבה על אופניים”, בעקבות ריבוי תאונות

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*