הזירה האדריכלית בישראל יוצרת התחלות של שפה מקומית, ועימה – במודע או שלא במודע – נסיונות לניסוח שפה לפני השטח של החזית. דקוראציה היא עדיין מילה גסה, אך בפרקטיקה אנו עדים לניסיונות מעניינים של אדריכלים ישראליים ליצור שפה עיצובית. רב-רובדית. הניסיונות הללו מבליטים את החסר הבולט בעומק תרבותי – הבא לידי ביטוי במורכבות עיצובית – בסביבה הבנויה בישראל. מילוי החסר הזה חיוני להבניה תרבותית של הסביבה והחברה ותחילתה במיסוד שיח אדריכלי מעמיק, שהמאמר שלפנינו בא להדגים.

טכנולוגיות הבניה החדשות אפשרו תלת-מימד עשיר וקומפוזיציית חילון לא מוגבלת שנענתה בביטול כמעט מוחלט של האורנמנט – בתים מטוייחים לבן – ביטול החומר. המודרניזם כתפישה העדיף את התפקוד על הקישוט, התכנון על העיצוב ו”ההנדסה” על ה”אדריכלות”. צילום: משה צור

ארכיטקטורה היא מעשה אנושי של יצירת סביבה וטעינתה במשמעות. אנו יוצרים לעצמנו את מקומנו בעולם ומצפים ממנו לתפקוד מיטבי – שיהיה מרווח ונוח, שנוכל לעבור משם לפה בנוחות,שנוכל לאחסן, לאכול ולשתות, לישון – לחיות. יש לנו עוד דרישות מהסביבה: אנחנו כמהים ליופי, לאור ואויר, לנוף. אנחנו דורשים שהמקומות שנוצרים עבורנו ימלאו אותנו בהשראה. מי שאמורים ליצור לנו את המרחבים שיספקו אותנו הם האדריכלים, שמלאכתם מורכבת מיצירת המערכת המתפקדת והפיכתה למופלאה, ולכן ניתן לחלק את האדריכלות לשתי תתי דיסציפלינות – תכנון, ועיצוב. בכובעה כמתכננת נדרשת האדריכלית לשורת החלטות המחברות תפקודים שונים בסדר והגודל הנכון. שיקולי התכנון הינם מתחומי הכלכלה, הנדסה, אקולוגיה, חברה ועוד, ותכנון נמדד בעמידה ביעדים הללו. תכנון לא עוסק באסתטיקה – תכנון “יפה” הוא תכנון חכם – כזה המאפשר יעילות. צדק מרחבי, הקצאת משאבים, יחסי מרכז ופריפריה הם מושגים מתחום התכנון. אבל ארכיטקטורה עוסקת גם ביופי – אסתטיקה של צורה, צבע וחומר. הפן האמנותי של היצירה במרחב הינו חלק מדיסציפלינת העיצוב: פרופורציה, קנה-מידה, חלל מרכיבים את העיסוק והדיון בצורות המרכיבות את הסביבה שאנו חיים בה. העיצוב עוסק בקונקרטי החד פעמי שצריך לנסוך בנו השראה, רוגע, ריגוש – טעינת הסביבה שתוכננה במשמעות והפיכתה לחלק מן התרבות האנושית.
שתי הדיסציפלינות הללו מרכיבות את המעשה האדריכלי והינן לרוב לא נפרדות (יהיו אדריכלים רבים שיתנגדו נמרצות להבדלה זו), אולם בדיון אדריכלי שומה עלינו להיות מסוגלים לבחון את יצירותינו במשקפיים הבוחנים את ההיבטים הרלוואנטיים: השיח המרחבי נוטה לעסוק בהיבטים התכנוניים של האדריכלות ולנתח את הסביבה בהשלכותיה החברתיות והתפקודיות. היבטי העיצוב – הסביבה כמגלמת תרבות – נדחקים לשוליים של פרפראות ה”לייף-סטייל”. מאמר זה מבקש להביא היבטים עיצוביים לקדמת הבמה של דיון באדריכלות כתרבות, תוך הארת הממשק של המבנה עם החוץ והעיר – החזית.

צילום: יעל אנגלהרט

כשאדולף לוס – מחלוצי האדריכלות המודרנית – אמר “קישוט (אורנמנט) הוא פשע” הוא התייחס בין השאר לתקשורת. בניינים “מדברים” באמצעות חזיתותיהם: בדומה לדיאלוג אנושי זוהי שיחה שיש בה מסרים חד-משמעיים לצד תקשורת עמומה ורמזים בדרגות בהירות שונות. כמו השיחה האנושית המכילה מילים, נימות דיבור ומחוות קול וגוף – גם הנוף הבנוי מכיל ומוסר מידע ברמות רזולוציה שונות – מחוות מרחביות, תלת ודו- מימדיות. כל רובד תקשורת אנושית שמור לסוג מידע: הבעת רגשות במחוות גוף, מסרים אינטלקטואליים במילים, חיווי עמדה על-ידי שניהם. פענוח המסרים ברבדים השונים הוא אוניברסאלי ותלוי תרבות במקביל. רובדיות דומה מתקיימת במרחב – חזיתות מבנים מחצינות עצמן בשלושה רבדים:

נפח

נפחיות המבנה – הפסל – התגשמותו התלת מימדית של המבנה בחלל: קוביה, מבנה אמורפי, מגדל. הרובד הנפחי מותנה על-ידי גודל המבנה, צורתו הבסיסית, יחסים בין מסה וחלל, גובה ורוחב, תמירות והתפרשות, דירוג, פרגמנטציה או מונוליטיות. במילים אחרות – מדובר ב”יש” המבני הבסיסי. רובד זה הוא הטובע את הרושם הראשוני של המבנה בחושינו – צללית המבנה. המסה היא כלי העבודה הבסיסי של הרובד הנפחי – מסה בודדת, קומפוזיציה של מספר מסות, המפגש עם השמיים והקרקע. הרובד הנפחי הוא שמגדיר את החלל העירוני – שבין ולמרגלות המבנים, שבו מתקיימים החיים האורבאניים: היחסים בין המסות – מרווחים, פרופורציות, גיאומטריה – מגדירים חתכי רחוב וכיכר. הרובד הנפחי קובע את שדה הראיה לפנים ולמעלה – פרספקטיבה ושמיים. רובד זה מגדיר את קו הרקיע – הדימוי הנופי של היישוב האנושי – עיר מודרנית או מבנה בודד בנוף.

קומפוזיציה – אלמנטים

היחס שבין מרכיבי החזית העיקריים – פתחים, גגונים וסוככים, כרכובים ,קומות מסד – מהווה את הרובד השני – רובד האלמנטים של החזית. פתחים גדולים או קטנים, דלתות וחלונות, רצפי פתחים, קירות אטומים – קובעים כיצד החזית תראה ותובן. אם הרובד הנפחי עיקרו היחס בין מסת המבנה והחלל שסביבו – הרובד הקומפוזיציוני מתקיים על פני חזית המבנה עצמו ולכן ניתן לומר שרובד זה מעניק למבנה את “פרצופו” – זהותו. אם הרובד הנפחי יוצר את החלל העירוני – רובד האלמנטים מבהיר כיצד עלינו להשתמש במרחב המתגלם בדפנות החלל הציבורי – חזיתות המבנה: שורת פתחים גדולים בקומת הקרקע מעידה קרוב לודאי על שימוש מסחרי ומזמינה אותנו להיכנס, פתח גדול וממורכז יסמן כניסה ראשית, סימטריה של פתחים וכרכובים תסמן קרוב לודאי מבנה ציבור.

אורנמנט

פני השטח של המבנה – יוצרים את הרובד השלישי, האינטימי ביותר, של חזית המבנה. טקסטורה, ציור, פיסול על פני הקירות – מהווים את החוויה החושית של הארכיטקטורה. זהו הרובד שבהירותו תלויה במידת הפירוט כמו גם במגענו עם המבנה – בהתקרבנו אנו מגלים עוד פרטים. האורנמנט הוא תלוי תרבות ומבטאה. במסורת האדריכלית רובד זה מבטא את סטאטוס המבנה. לאחר שחווינו את החלל ע”י רובד הנפח והבנו איך להשתמש בו בעזרת הרובד האלמנטארי – אנו למדים על חשיבותם של רכיבי הסביבה – ובעליהם – ע”י הרובד האורנמנטאלי – ואוי לאותה מילה – הקישוטי.
כל ישות אדריכלית – מבנה, חלל עירוני, חלל פנים – נחווית וניתנת לניתוח בשלושת הרבדים הנזכרים לעיל. כך גם מלאכת העיצוב, הדורשת החלטות בכל הרבדים – אלא שמידת המידע החושי המוכל בישות האדריכלית מחוייבת בבקרה ואיזון: גודש מידע יוביל לאדריכלות “מקושקשת”, ולכן על האדריכל לאזן מאמצים: תלת-מימד מורכב ייענה בדרך כלל בפני שטח אחידים שיאפשרו קליטה חושית מלאה של הרובד הנפחי, אלא אם כן למעצב יש עניין ביצירת בלבול מכוון. אורנמנט מורכב יכול לבוא לידי ביטוי מיטבי על-גבי תלת-מימד פשוט. קומפוזיציית אלמנטים עשירה – חילון מורכב לדוגמה – תודגש על-ידי תלת-מימד פשוט או אורנמנט אחיד.
מידת האיזון בין הרבדים צריכה להיות תוצר של כוונות המעצב ביחס לתוצר התרבותי המגולם בארכיטקטורה: הקתדראלות הגותיות מחצינות מימד נפחי פשוט – תיבה מחודדת בולטת ממרחק, עם רובד אלמנטים מורכב ביותר (קיר אומנות תלת-מימדי היוצר דרמת אור וצל) מלווה באורנמנט עשיר על כל פני השטח של המבנה. אדריכלות הרנסאנס ביססה איזון כנקודת מוצא: נפח פשוט, קומפוזיציה סימטרית, אורנמנט מודגש קורלאטיבי לקומפוזיציה – רובד ראשון פשוט, רובד שני מאופק ורובד שלישי עשיר – התוצאה הסופית מאוזנת ומשרה שלווה.
מוזיאון גוגנהיים בבילבאו (אדריכל: פרנק גרי) גמור בציפוי אחיד של לוחות טיטאניום המדגישים את חמוקי התלת-מימד הנוכח של המבנה – נטול הפתחים: מירב המאמץ מוקדש לרובד הנפחי על חשבון רובד הקומפוזיציה עם רובד אורנמנט נוכח באופן מאופק בעיקר בשפעת השתקפויות האור המעצים את הפיסוליות המבנית.
אלווארו סיזה יוצר פיסוליות נוכחת הנתמכת על-ידי רובד קומפוזיציה חופשי ומינורי וטיח לבן חלק המהווה “אין חומר”.

לעיצוב כישות אסתטית מימד תרבותי ופוליטי

עיצוב הקתדראלה הגותית מכוון להאדרת הקהילה והעיר לבאים ממרחק, ליצירת אווירת מסתורין ויראה לנחשף לסבך האלמנטים המקושטים המעמעמים את קצות המבנה ממבוך הסמטאות של העיר הימי-ביניימית ולבניית שילוב של כבוד ופחד לנחשפים לחלל הפנים העצום.
רובדי הקומפוזיציה והאורנמנט בארכיטקטורה הקלאסית היו מקודדים: הסדרים השונים (יוני, דורי, קורינתי וכו’) כוונו את כל מהלכי העיצוב – פרופורציות, הירארכיה, נפח, קומפוזיציה ואורנמנט. האזרחים ידעו לקרוא את המידע הנמסר  על-ידי המבנה – לגבי מעמדו, תפקודו ושייכותו. מסורת זו התקיימה מאות שנים באירופה ומושבותיה בין הרנסאנס למודרניזם. הארכיטקטורה לא היתה שלמה ללא רובד זה – הן מבחינת הקונבנציה האסתטית והן מהיבט הקריאות של המבנה. מבנה לא מקושט לא היה ארכיטקטורה.
המודרניזם טרף את הקלפים: טכנולוגיות הבניה החדשות של מפנה המאה העשרים אפשרו תלת-מימד עשיר וקומפוזיציית חילון לא מוגבלת שנענתה בביטול כמעט מוחלט של האורנמנט – בתים מטוייחים לבן – ביטול החומר.
המודרניזם כתפישה העדיף את התפקוד על הקישוט, התכנון על העיצוב ו”ההנדסה” על ה”אדריכלות”. גישה רדיקאלית זו הולידה שפה אדריכלית שמאפשרת תלת-מימד מאוד נוכח הנשען על הבטון המזוין כשחרור מעריצות הקיר: בניינים יכולים לעמוד על עמודים דקיקים, ולייצר זיזים נועזים. העולם החדש שחרר את החזית מן המבנה ואפשר חילון שאינו תלוי בקונסטרוקציה ואינו מציית לתלת-מימד. במקביל ירדה קרנה של הדקוראציה כדיסציפלינה: המודרניסטים למיניהם בזו לקישוט והבניינים הציגו פיסוליות אקספרסיבית וקומפוזיציות מופשטות שביטלו את הצורך באורנמנט.
ברוב המבנים המתוכננים בעיר לא קיימת האפשרות לממש רובד נפחי החורג מתחום מוגבל – “קווי בנין” – כך שמשא הביטוי האדריכלי מוטל על קומפוזיציית החילון והמרפסות ועל פני השטח של המבנה – רובד האורנמנט. אלא שהחילון נובע מטבע הדברים מתפקוד המבנה ו”אורנמנט” הינו שם גנאי המשיק ל”דקוראציה” – הטמאה בעיני רוב האדריכלים. גדולי הדור המודרניסטי לא באמת נמנעו מלעשות שימוש באורנמנט – אולם הוא היה מוסבר (שלא לומר מתורץ) בנחיצות פונקציונאלית – ה”בריסוליי” – שבכות ההצללה של לה-קורבוזיה, פרטי קונסטרוקציות הפלדה של מיס ואן דר רוהה, קירות הלבנים של לואי קאהן, – אך רוב מבני העולם החדש – וישראל בפרט – נבנו כתיבות מתפקדות היטב עם בהירות קומפוזיציונית ופני שטח חלקים. שאלת פני השטח של המבנה כשדה ביטוי אדריכלי התעוררה בשנות התשעים כאשר אדריכלים כמו ז’אן נובל, הרצוג ודה מרון ואחרים חפשו במוצהר שפה ארכיטקטונית לטיפול במעטפת המבנה: ז’אן נובל יצר את חזיתות הצמצמים של מרכז התרבות הערבית בפאריס – כמחווה למשרביות של האדריכלות האסלאמית. הרצוג ודה מרון ערכו ניסויים בחזיתות של רפפות (מבנה בקרת הרכבות בבאזל שוויץ), ובפאטינה של זרימת מי נגר על-גבי חזיתות בטון. שאלת האורנמנט עלתה לדיון:
מה יכול להיות המקור לפני שטח משמעותיים לארכיטקטורה של המאה ה-21 – התקופה שממסמסת הסכמות תרבותיות, ובישראל – לא מאפשרת את גיבושן? מערכי צורות מוסכמים וקריאים כבר לא קיימים – ובישראל המודרניסטית – מעולם לא התקיימו.

אדריכלים שונים מעלים בעבודתם אפשרויות מגוונות לטעינת אורנמנט בחזית האדריכלית (כמו גם בפני השטח של דפנות חללי פנים):

חומר כיסוד פני השטח – הבחירה הטבעית והמתבקשת. תכונות חומרי הגמר מכתיבות מרקם תלת-מימדי, צבעוניות, מקצב ויזואלי. חומרים פרגמנטיים – אבן, לבנים, אריחים למיניהם מאפשרים יצירת שפה אדריכלית. מריו בוטה משתמש בלבנים כבסיס לפני שטח עשירים עם מתח בין אחידות המודולציה של הלבנה לעושר של פני השטח הנובעים ממנה. קנזו טנגה שכלל את שפת תבניות יציקת הבטון לכדי שפת אורנמנט וכמוהו טדאו אנדו שהפך את התבניות המתועשות לשפה עיצובית נפוצה. (וכך הבטון הגלוי – סמל האמת הברוטאליסטית מתגלה כאורנמנט – קישוט). האורנמנט החומרי עלול להתמצות בבחירה בחומרים יקרים ותו לא – אולם כפי שהודגם להלן דווקא שימוש בחומר “פשוט” והצורך ביצירתיות בעיבוד ובסידור יכולים להניב שפה משמעותית.

טכנולוגיה כשפה עיצובית – שימוש ברכיבים הנדסיים כיסודות קישוטיים. ארכיטיפ הסגנון שהתקרא היי-טק – בנין מרכז פומפידו בפאריס (רנזו פיאנו וריצ’ארד רוג’רס) מחצין חזית כמו גותית בגישתה: משלב של אלמנטים הנדסיים אנכיים אוצרי חלל, בעוביים ותפקודים שונים משולבים במעברים אופקיים ומשופעים. ברור שהבחירה בטכנולוגיה הספציפית הגם שהיא מוצדקת בצורך במפתחים גדולים בלתי מופרעים בפנים המבנה היא בראש ובראשונה עיצובית – צורנית. פיאנו, רוג’רס, פוסטר ואחרים ממשיכים גם כיום בפיתוח שפה אדריכלית הנשענת על טכנולוגית בניה מתוחכמת ומאוד יקרה: פרמטר היעילות לו הופעל כשיקול תכנוני לא היה מצדיק את ההוצאה – הבחירה היא צורנית.

אלמנטים תפקודיים כקישוט – לה קורבוזיה החל את דרכו המודרניסטית בנפחים מורכבים (וילה סבואה על עמודיה) מטוייחים לבן אך בחלוף הזמן עבר למבני בטון כבדים ועתירי טקסטורה. שבכות ההצללה של ה-Unite d’habitation מתפקדים כאורנמנט ע”ג המבנה, וכך גם מוטות ההצללה במנזר La Torette . מצלולים למיניהם, פרופילי קירות מסך, מעקות ורכיבי תפקוד שונים מספקים פירוט ומקצב המשמשים כרובד אורנמנטאלי. המשרביה הנפוצה באדריכלות האסלאמית – המשמשת לבקרה אקלימית ולסינון ויזואלי משמשת כאלמנט אורנמנטאלי וכך גם נגזרותיה העכשוויות – תריסים, מסתורי כביסה – ובלבד שיטופלו על-ידי מעצבים מיומנים: ריציארד מאייר נוהג לשלב מערך אורנמנטאלי מורכב הכולל מודולציה של חומרי חיפוי המונגדים לטיח חלק ותזמור עשיר ומדויק של רכיבי מבנה – פרופילי קירות מסך, משטחי הצללה ומעקות פנים וחוץ (בניינים בעלי חזית שקופה מאפשרים שימוש אורנמנטאלי חזיתי של אלמנטים בפנים המבנה).

צבעוניות – אורנמנט דו מימדי על-גבי חזית מבנה היה נפוץ באדריכלות האסלאמית, בארט-נובו ובארט דקו. כיום לא מקובל לצייר על חזית מבנה – מלבד מבנים ידועים כגון הספריה הלאומית של מקסיקו (עטורת הפרסקאות) וההונדרטוואסרהאוס של האמן האוסטרי פרידנסרייך הונדרטוואסר. עם זאת צבעוניות יכולה להוות נדבך אורנמנטאלי יחיד או משולב במרקם החזית כמו במבנים המתוכננים על-ידי האדריכלים סאברברוך והאטון מברלין: מבנה המשרד לאיכות הסביבה של מדינת ברנדנבורג בגרמניה המשלב חיפוי אופקי של לוחות עץ ושילוב זכוכיות צבעוניות בין חלונות המבנה. זוהי דוגמה מובהקת של מבנה בעל רובד תלת-מימדי מודגש אך מתון ברובו – מסה גדולה ומוארכת בעלת מתאר מתעגל על פני הקרקע עם רובד קומפוזיציוני אחיד של רצועות חילון אופקיות ומימד אורנמנטאלי עשיר המעניק למבנה את ייחודו ואת זהותו.

רובד האורנמנט יכול להניב עיסוק בסדר ואי-סדר (מורפוזיס, סטיבן הול), אור וצל (קנגו קומה), קונפליקטים של טבעי ומלאכותי – באמצעות מידת עיבוד פני השטח (ריצ’ארד מאייר במרכז גטי בקליפורניה – מפגשים של אבן פראית, זכוכית טיח חלק), גיאומטריה – אופקיות ואנכיות, דואליות של חומריות ויחסה לטבע (פטר צומטור). הנושאים והדוגמאות שפורטו לעיל הינם קצה קרחון של עיסוק ברובד תקשורתי שמתנהל רובו מחוץ לשדות השיח של האדריכלות והתרבות. הסביבה הבנויה בישראל הינה ברובה המכריע תוצר של המאה ה-20 – שנות המודרניזם. קיומן של ערים ישנות ואף עתיקות לא באמת השפיע על המרחב העירוני (פרט לירושלים) בעיקר בשל נסיבות פוליטיות ואתניות, ובשל פערים בהגדרה וזהות תרבותית.

התשתית הבנויה היא מודרניסטית והבחירה הזהותית היא של “עיר לבנה” – שרון רוטבארד בספרו “עיר לבנה עיר שחורה” עומד על הבחירה הפוליטית במודרניזם כדימוי אירופי המבדיל את הישראליות מהערביות. קישוטיות וצבעוניות עזה עדיין נתפשות כ”טעם רע”. העיר הלבנה מפנימה את ערכי הניקיון והיעדר הקישוט של המודרניזם, דוחה את הסגנון האקלקטי שביקש לחבר מסורות בניה קדם-מודרניות שונות ויוצרת מיתוס של חברה חדשה שביטויה באדריכלות החדשה. עם הקמתה נקלעה ישראל, כמו אירופה החרבה שאחרי מלחמת העולם השניה, לתזזית בניה מואצת בשל הצורך להקים מדינה יש מאין, וכמו באירופה הרעיון המודרניסטי הפך לאמצעי ליצירת סביבה יעילה וזולה וכמעט לחלוטין לא מעוצבת ונטולת היסטוריה – גם בשל הניכור למרכזי הערים הערביות שחרבו. העיר הישראלית מתאפיינת בשטיחות ודלות של דופן החלל העירוני (במידה והוא קיים – נושא לדיון נפרד). שטיחות זו הינה בסיס וביטוי למחסור ברובד של שיח תרבותי: הדיון האדריכלי מתרכז רובו ככולו בנושאים בוערים וחשובים מתחום התכנון והשיח באדריכלות כתרבות כמעט ולא מתקיים, גם לא באקדמיה.

למרות כל האמור לעיל (וכנגד כל הסיכויים) – הזירה האדריכלית בישראל מתקיימת ויוצרת התחלות של שפה מקומית, ועימה – במודע או שלא במודע – נסיונות לניסוח שפה לפני השטח של החזית. דקוראציה היא עדיין מילה גסה, אך בפרקטיקה אנו עדים לניסיונות מעניינים:

אבן – בישראל משמשת האבן הירושלמית – אבן גיר מקומית בסיתות פלשתיני מסורתי – כבסיס לשפה המייצגת מקומיות שורשית. אדריכלות מוסדות הציבור של עשרים השנים האחרונות – המיוצגת נאמנה על-ידי עדה כרמי מלמד – משתמשת בצירוף של מסות מורכבות מצירוף של קוביות ומשטחים בחילון המאזכר אדריכלות קולוניאלית בריטית ובחיפוי אבן. קנה המידה של נפחי המבנים ומורכבות הקומפוזיציה יוצרים חזות מכובדת אך אנושית. בכך פותחה שפה ישראלית המצליחה לשלב מודרניזם עם לוקאליות ולייצג ממסדיות לא כפייתית. כרמי מותחת את גבולות השפה הזו לכיוון שימוש בבטון גלוי ביציקות מתוכננות בקפידה ליצירת מתח נוסף בין המסורתי למודרני, למקומי ולגלובאלי. עבודות בולטות בסוגה זו בתכנונה – בית אביחי בירושליים, בנין המכון לחקר יישומי במדעי החיים – אוניברסיטת באר-שבע.

עץ – שימוש בלוחות עץ אורכיים כחומר חיפוי, וכרפפות הצללה נפוץ באחרונה כפתרון לפירוט חזית שהוא “חם”, עכשווי (מופשט) ו”אירופי”. אחד משיאי המגמה הוא מבנה מגורים בכרם התימנים בתל-אביב – בעיצוב בר-אוריין אדריכלים שעושה שימוש בלוחות עץ אופקיים ופרופילי פלדה כחומרי החזית הבלעדיים. מבנה זה מציג שפה אדריכלית המשלבת תלת-מימד פשוט עם רובד קומפוזיציה עדין ונוכחות אורנמנטאלית בולטת המשתלבת היטב בשכונה למרות הזרות הבסיסית של העץ לסביבה הבנויה בשכונה המבוססת על מסות אבן וטיח. הפרטנות האורנמנטאלית של החומר מאפשרת התאמת המבנה הגדול יחסית לשכונה המתאפיינת במרקם ורנקולארי של סמטאות ומסות מגובבות.

מורכבות חומרית – כבסיס לעיצוב חזיתות מבנה מציגים אדריכל רמי גיל ומשרד “ארכיטקטורה” במספר עבודות – מבנה מגורים בכרם התימנים – קוביה פשוטה עם רובד קומפוזיציוני פאלאדיאני – מסה סימטרית מחולנת עם רצועת זיגוג עליונה מחולקת, מרפסות פלדה וכרכוב מרפסת גג בולט מחופה בטיח צבעוני משובץ בגריד של תבליטי פרחים קטנים – מעין בית פלורנטיני מודרני. בית פרטי ברח’ שלומציון המלכה בתל-אביב שחזיתו קיר חופשי של לבני סיליקאט מונחות בהטיות שונות היוצרות תחרה עדינה המסננת את האור בעדינות. עיצוב המבנים בללו משתמש ברובד האורנמנט כמחולל העיקרי של עיצובם וזהותם.

קירות מסך מורכבים – קיר המסך יכול לשמש פתרון נוח לכיסוי חזית שלמה ועשוי גם להפוך לכר פורה לעיצוב עשיר המשלב מגוון פרופילי מתכת וזכוכית בכל גודל, גוון ורמת שקיפות והשתקפות: מגדל רמז בתל-אביב – בתכנון משה צור אדריכלים בשיתוף דו אדריכלים: קוביה מלבנית פשוטה עם מקצב מרפסות מעניין ומסך עשיר המשלב זכוכית ומשטחי רשת מתכתית עם נצנוץ עדין ונוכחות נרמזת של גריד פוגות הפרדת הלוחות.

הדוגמאות המפורטת לעיל מדגימות את הניסיונות של אדריכלים ישראליים ליצור שפה עיצובית רב-רובדית. הניסיונות הללו מבליטים את החסר הבולט בעומק תרבותי – הבא לידי ביטוי במורכבות עיצובית – בסביבה הבנויה בישראל. מילוי החסר הזה חיוני להבניה תרבותית של הסביבה והחברה ותחילתה במיסוד שיח אדריכלי מעמיק שמאמר זה ניסה להדגים.

צילום: רמי גיל

צילום: רמי גיל