בופיל היה כוכב של הפוסט-מודרניזם בשנות ה-70 וה-80, נהנה מתהילה בינלאומית ומסגנון חיים של פלייבוי, אבל האופנה השתנתה ועבודתו האקספרסיבית נדחקה לארכיון ההיסטוריה של האדריכלות.. הפרויקטים שלו נתגלו בעשור האחרון מחדש על ידי דור המורעב לצבעים, מרותק לעולמות הפסיכדליים והפיסוליים שלו.
הוא גורש מבית הספר לארכיטקטורה בברצלונה בשל דעותיו המרקסיסטיות בעידן הגנרל פרנקו והקים את משרדו ב-1963 כקולקטיב רב-תחומי, שהפגיש משוררים, סוציולוגים, פילוסופים, סופרים ויוצרי קולנוע. הוא הקים את ביתו ואת בית המלאכה שלו במפעל מלט ישן בפאתי ברצלונה, מקום עם אווירה תיאטרלית כמו המחבוא של הנבל מסרטי ג'יימס בונד, בתוך ממגורות בטון עטופות ירק מלבלב. הוא חי ועבד כאן עד סוף חייו, ושם שני בניו, ריקרדו אמיליו ופאבלו, ממשיכים להוביל את המשרד.
"למדתי יותר מהדיונות והחול באמצע הסהרה, מאשר מהיכלי השן בצרפת", אמר פעם. בתוך מירקם של ווילות מסורתיות מסוידות לבן ובלוקי דירות בטון גנריים, הוא הדהד את הקסבות הצפופות של הערים המסורתיות בצפון אפריקה, עם הפריסות המבוכיות שלהן של סמטאות צרות, חצרות ומגדלי אדובה גבוהים, שתורגמו לעולם של צורות גאומטריות דמויות ציורי Escher.
הפרויקטים שלו לא תמיד יצאו כפי שהוא קיווה, הרטוריקה האוטופית לפעמים נופלת קורבן למציאות. סדרת השיכונים המונומנטליים שלו שנבנו בפאתי פריז בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, נראית כמו פוסט מודרניזם נפוח או דיסנילנד סטאליניסטי. פרויקט ה-Espaces d'Abraxas שלו הוא ניאו-קלאסי על סטרואידים, עם עמודים ענקיים ומדפי בטון כבדים.
אבל בין אם אתם אדריכלים, חובביי אדריכלות או משתמשי איסטגרם כבדים, אי אפשר גם כיום שלא להתענג על הכוח הארכיטקטוני העצום של המונומנטים שתכנן. כפי שניסח זאת בופיל: "רציתי, אחת ולתמיד, ליצור חלל חזק מספיק כדי לגרום לאנשים נורמליים שלא יודעים כלום על אדריכלות להבין שאדריכלות קיימת".

עבודותיו של ריקרדו בופיל

ביתו של האדריכל במפעל בטון

קלאסיקות