עבודתה משקפת דיסטופיה המהדהדת הן בתרבות העכשווית והן בימים אז, כשהחלה ליצור את צילומיה אלה, בשנות ה-70. זהו צילום סוראליסטי המערב אביזרים המפוסלים ביד, במהלך חודשים של דיבוק המעורר יראת כבוד.
היא לוחשת צבע, מבלה את זמנה בבחירת גוונים חריפים, מדויקים ובמינון עוצמותיהם. בודקת שאלות, כמו איך יכולה ההרמוניה הזאת להיתפס כחולשה? הצבע הוא רק אחד ההיבטים הראשונים הניכרים ומציעים עצמם לפרשנות בעבודתה, אבל מתחתיו נחות שכבות נוספות של מסרים חזותיים, בערמומיות רבה.
החיזיונות שלה הן החצרות האחוריות של הפרברים, מאחורי הקלעים של חללים, מאחורי נוחותם המוכרת. יש לה גם הומור אבסורדי, המזכיר את קלאס אולדנבורג ומגריט.
האם סוראליזם יכול להיות פוליטי? היא נוגעת בנושאים של ריבוי אוכלוסין, מלחמה גרעינית, הזדקנות, איכות הסביבה וניכור במקום העבודה. בני האדם בכל סצנה נראים שקועים בתוך עולמם הכאוטי, כמו צפרדעים במים חמים, שרק עכשיו מתחילים להרגיש את הכוויות. אנחנו רואים את האיום, אבל מוצאים את עצמנו מחייכים.