מדענים בוחנים דגימות צבע זעירות, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, כמו קרני רנטגן, קרן לייזר ומיקרוסקופ אלקטרוני רב עוצמה, בניסיון לברר מדוע הציור המפורסם של Edward Munch, שצויר ב-1910, דוהה מכתום-צהוב עז, ללבן. מדענים מניו יורק ומומחים ממוזיאון Munch, באוסלו חוקרים את הבד מאז 2012, בניסיון למצוא דרך לעצור את שינויי הצבע בציור.
זה לא המקרה היחיד, שבו נוצר צורך לבדוק במעבדה, מה קורה לציורים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הצהוב על הקנבסים של וינסנט ואן גוך הפך לחום והגוונים הסגולים, הומרו לכחולים. עבודתו של ההולנדי נחקרה רבות, אך פחות ידוע על לוח הצבעים של מונק. כעת מדענים, המשתמשים בטכנולוגיה ובכלים העדכניים ביותר, מגלים תגליות חדשות.
אחת החוקרות הבולטות בתחום, היא Jennifer Mass, שהמעבדה שלה מצאה עדות ברורה להתדרדרות השכבה הצבעונית ליד פיה הפעור של הדמות המרכזית בציור, כמו גם בשמים ובמים. ד"ר מאס ידועה בהישגיה בחקר הצהוב קדמיום בעבודתו של אנרי מאטיס ובמעבדה שלה יש מכשירים מדעיים באיכות גבוהה. מסקנתה, שגופרית הצהוב קדמיום בציור "הצעקה", התחמצן לשתי תרכובות כימיות לבנות – קדמיום סולפט וקדמיום פחמתי – בהשפעה סביבתית.
לדברי מאס, תופעות דומות נצפות ב-20 אחוז מהציורים האימפרסיוניסטיים והאקספרסיוניסטיים שנוצרו בין 1880 ל-1920. צבעים בציורים של תחילת המאה העשרים דוהים במהירות במיוחד עקב שינויים בטכנולוגיית ייצור הצבעים. בעבר הם יוצרו על ידי טחינת מינרלים שהופקו מהאדמה או צבעים עשויים מצמחים וחרקים. המהפכה התעשייתית הביאה לייצור פיגמנטים סינתטיים, כמו קדמיום או כרום צהוב, שאותם ערבבו אמנים עם שמן וחומרי מילוי. אמנים החלו להתנסות בפיגמנטים הסינתטיים הללו, שלפעמים התבררו באקראי ולא נבדקו לאריכות ימים, ללא בקרת האיכות של היום, אך היו בהירים במיוחד והיוו את הצבעוניות הנוצצת של הפאוביזם, פוסט אימפרסיוניזם והמודרניזם.
באותה תקופה, אמנים רבים נטשו את טכניקות הציור המסורתיות, אומרת Lena Stringari, רסטורטורית ראשית במוזיאון גוגנהיים, שחקרה את שינויי הצבע והפיגמנטים בעבודותיו של ואן גוך. "מאסטרים רבים עבדו באוויר הפתוח והתנסו בתיאוריות שונות של צבעים וצבעים, היה שימוש מסיבי בצבע".
באוניברסיטת אנטוורפן טוענים כי הצבע נפגע בגלל המבקרים במוזיאון, או יותר נכון, בגלל הנשימה שלהם "כשאנשים נושמים הם מייצרים לחות וכלורידים, זה לא בריא לציורים להיות קרובים מדי לנשימה של כל המבקרים במוזיאון," הם טוענים.
מעניין לגלות, שואן גוך עצמו היה אחד האמנים שהכירו את הבעייתיות ביציבות של הפיגמנטים החדשים במבחן הזמן. "בדקתי: כל הצבעים שהאימפרסיוניזם הפכו לאופנתיים, לא יציבים", הוא כתב לאחיו תיאו ב-1888 "אין טעם להשתמש בהם, הזמן רק יבהיר אותם" ובמקום אחר, הוא צוטט "הציורים דוהים ונעלמים כמו פרחים".
