תחשבו על האדריכלים המפורסמים שכל אחד מכיר- שמתם לב למשהו? הם כנראה כולם לבנים ובעיקר גברים. תעשיית האדריכלות היא בעיקר מנוהלת על ידי גברים, למרות שנשים תרמו ותורמות לה תרומות מרשימות, הנעדרות מסתבר מההיסטוריה האדריכלית. לדוגמה, האדריכלית האמריקאית דניס סקוט בראון לא קיבלה פרס פריצקר, אבל בעלה, רוברט ונטורי, כן קיבל, למרות שהם עבדו זו לצד זה. אתר אינטרנט חדש, מבקש לעשות צדק עם הנשים חלוצות האדריכלות אמריקאית ולתקן ההשמטות שמכתימות את ספרי ההיסטוריה שלנו.
האתר הוקם על ידי Beverly Willis Architecture Foundation בשיתוף פרופסורים מרצים באוניברסיטת קולומביה. הוא כולל 50 דמויות אשר תרמו “תרומה חשובה לאדריכלות האמריקאית”. הדמויות כוללות אדריכליות, כמו גם מעצבות פנים, תיאורטיקניות ומבקרות. האתר כולל ביוגרפיות עשירות של הנשים, תמונות של יצירותיהן ועבודותיהן, רשימות פרסים וכן ביבליוגרפיה להנחיית הקוראים הסקרנים למידע נוסף. דמויות כמו Ray Eames, Ada Louise Huxtable, Florence Knoll Basset כלולות ברשימה.
“ארכיטקטורה היא כמו הרבה תחומים אחרים הנשלטים באופן מסורתי על ידי גברים”, אומרת דוברת הקרן שהקימה את האתר “התרבות מעריכה את הגאון היצירתי, שנחשב בדרך כלל לגבר הרואי. יש הטיה מיגדרית רבה סביב נושא היצירתיות – למרות שאנחנו יודעים שגברים ונשים הם יצירתיים באותה מידה והרבה מחקרים מראים זאת. אולם התרבות עצמה ממשיכה להחזיק בדעה קדומה”.
בין כמה מהסיפורים הבולטים שנכללו באתר, הוא זה של Natalie Griffin de Blois, אדריכלית שפוטרה ממקום עבודתה הראשון לאחר שהתנגדה לקידום דרך המיטה, שהציע לה שותף בכיר במשרד. היא המשיכה לעבוד בתחום ועיצבה גורדי שחקים ידועים בניו יורק ובשיקגו. “היא עבדה במשך 30 שנה במשרד האדריכלים הגדול SOM ומעולם לא קיבלה את הקרדיט שמגיע לה”, אומרת דוברת האתר. דוברת SOM הגיבה, כי הם הזכירו שותפים למשרד באותו זמן ולא נתנו קרדיט לעובדים במשרד: “האדריכלות היא תהליך מורכב, ואנחנו בסום תמיד השתדלנו להביע את המורכבות הזו על ידי מתן קרדיט לאנשים רבים בצוותים שלנו – הן צוות SOM והן יועצים חיצוניים – ככל האפשר. עם זאת, הרצון לזהות את האדריכל הראשי היה חזק, באמצע המאה ה -20 כפי שהוא כיום. בתוך המשרד, אנחנו מדברים על נטלי דה בלואה כבר עשרות שנים ואני נרגשת מאוד שהסיפור שלה מתעורר ומסופר”.
האתר כולל גם את אליס קונסטנט אוסטין, מעצבת פרוגרסיבית, שהציעה רעיונות שישחררו נשים מעבודות הבית. היא דמיינה קהילה שבה לאף אחד מהבתים לא היו מטבחים, אבל כולם היו מחוברים במנהרות למרכז מרכזי, שבו עובדים בשכר הכינו ארוחות. “היא היתה פמיניסטית סוציאליסטית שראתה את עתיד הנשים מחוץ למטבח”, אומרת הדוברת ומוסיפה “אנחנו נמצאים בנקודת מפנה כיום עבור נשים, ניראה כיצד זה ישפיע על משרדי האדריכלות”.
באתר יש גם חומר פיקנטי עבורנו הישראלים: בניין דירות שתכננה אלזה גידוני ב-1937, בתל אביב שב”פלסטינה”.
