מחקרי השדה שלה עם שימפנזים שברו מחסומים בתפיסת נשים, שינו את האופן שבו מדענים חוקרים בעלי חיים וחשפו רגשות ותכונות אישיות אצל הפרימטים הללו, שטשטשו את הגבול בין בני אדם לממלכת החי. היא נפטרה מוות טבעי בקליפורניה במהלך סיור הרצאות.
גודאל הגיעה לשמורת השימפנזים גומבה סטרים בטנזניה בשנת 1960, כשהייתה בת ה-26 ובהתחלה, השימפנזים ברחו ממנה. "הם מעולם לא ראו קוף לבן קודם לכן", אמרה גודול. הכל השתנה כשהיא פגשה שימפנזה מבוגר בשם דיוויד גריי-זקן. לאחר שעקבה אחריו ביער, היא הציעה לו אגוז דקל. "הוא לקח את האגוז, הפיל אותו, אבל לחץ בעדינות רבה על אצבעותיי", נזכרה גודול "כך שימפנזים מרגיעים זה את זה. אז באותו רגע, תקשרנו בצורה שחייבת להיות קדומה לשפה האנושית."
גודאל, שחיה בין השימפנזים בגומבה, גילתה ששימפנזים אוכלים בשר ולא רק משתמשים בכלים – אלא גם מייצרים אותם. בשנת 1960 העולם לא ידע דבר על שימפנזים בטבע ותגליותיה של גודול והמתודולוגיה שלה עוררו סערה רבה בחוגים אקדמיים ומדעיים.
גודול הייתה אחת משלוש נשים שנבחרו על ידי האנתרופולוג והפליאונטולוג הנודע ד"ר לואי ליקי, לחקור פרימטים בסביבתם הטבעית כחלק ממאמציו להבין טוב יותר את האבולוציה האנושית. בעוד גודול התמקדה בשימפנזים, דיאן פוסי חקרה גורילות ובירוטה גאלדיקאס חקרה אורנגאוטנים. הם כונו לעיתים "המלאכים של ליקי" – קריצה לסדרת הטלוויזיה המצליחה משנות ה-70 "המלאכים של צ'רלי".
כיום, מכון ג'יין גודול, אותו ייסדה בשנת 1977, מקדיש חלק עצום ממאמציו לשימור חיות הבר, ועובד בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילות הסובבות את הפארק הלאומי גומבה כדי לקדם את סיכויי האדם ולשמור על אוצרות הטבע שלו.

קראו כאן על שלוש הנשים שלחמו בעד קופי הבר

Hugo Van Lawick

504