פורצות הדרך האלה, היו הנשים היחידות בחדר שבו זה קרה. ספר חדש מציג 100 תצלומים היסטוריים של נשים אמריקאיות בודדות אשר היו פורצות דרך, אבל נטמעות בין קבוצות גברים.

חלק עצום מהתיעוד הצילומי של התרבות המערבית משעמם להפליא: אין סוף קבוצות גדולות של גברים לבושים רשמית, מסודרים בקפדנות מול המצלמה. החל מתמונות של כיתות מכל בית ספר, עמותה, חברה, משרד, מועדון, בית משפט, גוף ממשלתי ותנועה פוליטית שאפשר להעלות על הדעת (מהמהפכני ועד הרגרסיבי).
הרוב המכריע של הקבוצות הללו היה גברים – אבל זה מוזר לראות כמה נשים התגנבו, אחת בכל פעם, כדי להפוך להיות האישה היחידה בחדר. זה כמו לשחק “איפה אפי?” כדי לגלות את הנשים הללו בתמונה ואז, יותר מכל, לפענח את התעלומה – מה הן עשו שם?
כשמתבוננים בצילום של יוצרת הקולנוע הרדיקלית Shirley Clarke, חוגגת את הסרט הראשון שלה ב-1961 – היא עומדת, אישה יחידה בין 22 גברים מיטיבי לכת שממלאים את הפריים: צוות השחקנים, הצוות והתומכים שלה. זה אכן מסמל את ההגדרה שלה כ”יוצרת הקולנוע היחידה” בתקופתה.
בספר כ-100 תצלומים של קבוצות גברים – אמנים, פועלים, מוזיקאים, רופאי שיניים, עורכי דין – וגם אישה בודדת אחת בלבד. משך יותר ממאה וחצי, מ-1862 עד 2020, התמונות צולמו ב-20 מדינות. מגוון רחב של תקופות, מקומות, עיסוקים ותרבויות, עם אותה קבוצת כוכבים מגוחכת של גברים רבים ואישה אחת, כך זה מופיע שוב ושוב.
למשל צילום של בית החולים בוסטון סיטי, אחד מאלפי בתי החולים הציבוריים שנוסדו בעקבות מלחמת האזרחים. חדרי הניתוח הציעו דרמה אמיתית לצד התהילה והיוקרה של המטפלים והמנתחים. בצילום מככב המנתח Herbert L. Burrell מבית הספר לרפואה בהרווארד ולצידו Dr. Cheever. זהותם ידועה לכל, אבל זהותה של האחות שלצידם אינה ידועה, כנראה אבדה לנצח. בזמן צילום זה, אחיות נאבקו כדי לבסס סטנדרטים מקצועיים הוגנים, שירתו בבתי חולים שציפו מהן לעבוד מסביב לשעון ולהקדיש את כל כולן יחד עם נפשן, תמורת תשלום זעום במקרה הטוב.
האחות פלורנס נייטינגייל Florence Nightingale, מייסדת מקצוע הסיעוד האנגלית, הכריזה פעם “כל אישה היא אחות”. היא התכוונה לכך שבחיים הפרטיים, רוב הנשים יידרשו לטפל במישהו – בין אם זה תינוק, הורה או בן זוג. כיום, בארצות הברית ובקנדה, כמעט 90 אחוז מהאחיות המוסמכות הן נשים (בישראל, אגב, שיעור הגברים העובדים בבתי החולים גבוה יותר מהנשים אך נמוך משיעור
האחיות המועסקות בקהילה).
הסטודנטית לרפואה אנה סירסי, מופיעה בארכיון אוניברסיטת מיזורי, בתצלום משנת 1897, כשהכיתוב של בתמונה מזהה אותה כמזכירת הכיתה. רק לאחרונה היא זכתה להכרה כאישה הראשונה שנכנסה לבית הספר וסיימה את לימודיה כרופאה. היא הייתה יתומה שנשלחה ללימודים על ידי קרן צדקה והאמינה שזה גמולה על שנים תפילה נלהבת ושמירת הלכות הדת. היא הייתה בשנות ה-30 לחייה ולבית הספר לרפואה, היה דיקן שתמך בהעסקת נשים ברפואה. הלימודים היו תובעניים והיא הייתה אחת מארבעה בלבד מכל הכיתה שסיימו את הלימודים.
מנהיגת זכויות האזרח גלוריה ריצ’רדסון מקיימברידג’, מרילנד, צולמה ב-1963 נדחפת באמצעות רובה וכידון על ידי איש המשמר הלאומי, שהגיעו לדכא הפגנת זכויות אזרח. התובע הכללי רוברט קנדי ​​ניסה להגיע באמצעותה להסכמה שתהיה הצבעה בעיר, בעד או נגד מתן זכויות אדם לשחורים אך היא כמובן סירבה “אזרח מדרגה ראשונה לא זקוק להתחנן שהלבנים יתנו לו משהו, זכויות אדם הן זכויות אדם, לא זכויות לבנים”. קנדי הזמין אותה לפגישה בבית הלבן, שם הביט בפניה חמורות הסבר ושאל אותה אם היא יודעת לחייך. “היינו שם כדי לדבר על זכויות אזרח”, אמרה ריצ’רדסון מאוחר יותר “זה לא משהו גורם לי לחייך.”
בתמונה מ-1967, רואים את האתלטית Kathrine Switzer, סטודנטית בקולג’וספורטאית מצטיינת בבוסטון, מסצ’וסטס, משתתפת במירוץ כאישה היחידה בין 741 הרצים באותו יום – ללא ידיעת מנהלי המירוץ. לכן ניסו רצים גברים להכשיל אותה, אך Switzer המשיכה לרוץ, הפחד שלה הפך לכעס ואז התרוממות רוח ולבסוף נחישות. היא סיימה את המרוץ והפכה לאגדה בספורט נשים. היא רצה למעלה מ-40 מרתונים והקדישה את הקריירה שלה לעידוד רצות, כולל קמפיין מוצלח ליסוד מרתון הנשים האולימפי.
קתרין גרהאם, המוציאה לאור של הוושינגטון פוסט, יושבת בתמונה משנת 1975 בקצה השמאלי של שולחן שמסביבו מתכבדים לשבת רק גברים. גרהאם ירשה את העיתון מאביה, שמרה על רווחיותו ועשתה היסטוריה עיתונאית במאבק בשחיתות במוסדות המדינה, היא דאגה לפרסום מסמכי הפנטגון, שחשפו את המדיניות הכושלת של ארה”ב במלחמת וייטנאם ולאחר מכן פרסמה תחקירים על מעשים בלתי חוקיים של ממשל ניקסון ואשר בסופו של דבר סייעו להתפטרותו הכפויה של ריצ’רד ניקסון ולרפורמות ממשלתיות רבות.

Excerpted from The Only Woman by Immy Humes. Published by Phaidon.

 

 

הסיפור האמיתי: מרתה גלהורן Martha Gellhorn, האישה היחידה שנחתה בחוף נורמנדי ביום ה-D-Day

בערב הנחיתה של בעלות הברית בחוף נורמנדי ביוני 1944, התלוו ללוחמים כתבי מלחמה רבים מכל רחבי אירופה, שדיווחו למיליוני הבריטים והאמריקאים בבית, על הנחיתה שהכריעה את מלחמת העולם ה-2. מאחר ונאסר אז על נשים להגיע לקווי החזית, הרי שעיתונאיות לא הורשו להתלוות לחיילים ביום המכריע הזה.
אחת העיתונאיות שזעמו על האיסור, הייתה מרתה אליס גלהורן Martha Ellis Gellhorn, כתבת המלחמה של המגזין האמריקאי “Collier”. רבים הכירו אותה כאשתו השלישית של ארנסט המינגווי, אבל הישגיה כעיתונאית עולים בהרבה על נישואיה הקצרים לסופר. את ארנסט המינגווי הכירה כאשר סיקרה יחד איתו כעיתונאי, מקרוב ובאומץ את מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1937.
בליל ה-6 ביוני 1944, לפני שהספינות יצאו לנורמנדי, עשתה גלהורן את דרכה לחוף הים באמתלה שהיא יוצאת לראיין אחיות על ספינה ששימשה כבית חולים. לאחר שעלתה על סיפון הספינה, היא הסתתרה בשירותים והגיחה החוצה רק כשהספינה הייתה בדרכה לצרפת. מאוחר יותר באותו לילה, לאחר שהכוחות נחתו והאבק הקרב בחוף החל סוף סוף לשקוע, גלהורן ירדה לחוף עם זוג רופאים וחובשים כנושאת אלונקה, כדי לאסוף את הפצועים. בכאוס של המלחמה, לאף אחד לא היה אכפת שגלהורן היא אישה, למעשה האישה היחידה שנחתה בנורמנדי באותו יום.
זמן קצר לאחר שגלהורן פרסמה את סיפורה במגזין קולייר’ס, המשטרה הצבאית עצרה אותה והיא הייתה אסורה במחנה צבאי מחוץ ללונדון. גלהורן נמלטה מהמחנה אחרי ששכנעה טייס בריטי להטיס אותה לאיטליה.
העיתונאית מרתה גלהורן המשיכה לסקר מלחמות וסכסוכים שבהם הייתה מעורבת ארצה. היא סיקרה את מלחמת וייטנאם ואת הסכסוך הישראלי-ערבי בשנות ה-60 וה-70. היא עדיין הייתה בחזית ודיווחה על מלחמות האזרחים במרכז אמריקה כשהייתה בגיל שבעים ועל פלישת ארצות הברית לפנמה ב-1989 כשהייתה בגיל שמונים ואחת.
בסוף שנות השמונים שלה, ראייתה התדרדרה והיא התעוורה כמעט לחלוטין. אחרי שחלתה בסרטן השחלות שהתפשט לכבד שלה, היא התאבדה ב-1998, בגיל תשעים, בבליעת קפסולת ציאניד.

גלהורן הייתה רק בת 28 כשסקרה את המלחמה הראשונה שלה ובשנות ה-80 המוקדמות לחייה כשהיא סקרה את האחרונה (הפלישה האמריקנית לפנמה), בין לבין היא כיסתה כמעט כל סכסוך משמעותי במאה ה-20. לאחר מלחמת האזרחים בספרד היא דיווחה על הפלישה היפנית לסין, המשבר הצ’כי, מלחמת החורף בין ברית המועצות לפינלנד וכל האירועים המשמעותיים של מלחמת העולם השנייה (כולל שחרור דכאו). מאוחר יותר סיקרה את מלחמת ששת הימים ואת הסכסוכים בווייטנאם ובניקרגואה. תמיד היא סיפרה את סיפוריהם של אחרים, אלה אשר “סובלים מההיסטוריה”. היא התחמקה מסנטימנטליות ומ”כל הבולשיט הזה של להיות עיתונאי אובייקטיבי”, היא כתבה בצורה חיה, באש ובזעם, בניסיון לזעזע את העולם ולחשוף בפניו את האמת של הדדיות: שמה שמשפיע על צד אחד משפיע על כולנו, כי מתחת לנתוני הסטטיסטיקה שוכבים אנשים.
מרתה גלהורן הייתה אשה יוצאת דופן, אשר דיווחיה על מלחמות הסתירו מלחמות רבות אשר הסתתרו בנפשה של גלהורן עצמה. עיתונות היא טיוטה של היסטוריה וכך גם דיווחי מלחמה. בסערת העימות האלים, העיתונאים אינם ניזונים מהיסטוריונים לגבי המניעים וההשלכות של העימות. ערפל המלחמה מכיל תעמולה, דעות קדומות, בורות וצורך לספר סיפורים מרתקים לקוראים הספונים בבתיהם ולעתים קרובות מגבילים ומעוותים את הבנתם. צנזורה ואינטרסים פוליטיים דואגים להסוות את האמת העירומה. כתבי מלחמה יכולים להיראות, אפילו לעצמם, כמו טפילים על אומללות.
סמואל ג’ונסון כתב כך עוד ב-1758: “בין האסונות שממיטה המלחמה ניתן למנות בצדק את העדפת השקר על האמת”. מרתה גלהורן בהחלט לא הייתה קדושה והייתה מודעת לפיתוי של להביא סיפורים מרגשים מאזורי לחימה. היא הרי הייתה נשואה במשך חמש שנים לאחד המחוללים הגדולים של נרטיבים המעצימים את עצמם, ארנסט המינגווי, או במילה פשוטה יותר, של פיקציות. כתבותיה מעידים על כך שהיא לא הייתה חסינה מפני הבוז העצמי על הפיכת אלימות וסבל לסיפורים וכסף.
הומניזם ואקטיביזם החו חלק מה-DNA שלה והם התגבשו כבר בתחילת דרכה, כאשר עבדה במינהל החירום הפדרלי, אשר הביא לנשיא רוזוולט נתונים משכונות מצוקה. היא הייתה בת 25 ונחשפה לעוני, רעב, מחלות וייאוש מוחלט. היא החליטה להביא לא עובדות וסטטיסטיקות, אלא את הסיפור האנושי, הדיווחים תיארו בחדות ובצורה מרגשת, אנשים ללא כל תקווה ועם זאת גאים מספיק בכדי להמשיך בחייהם. היא התפעלה מהחוצפה שלהם והכתיבה של הייתה רוויה בבכי וזעם. מספיק חזקה כדי לגעת בליבה של אלינור רוזוולט, אשר הזמינה אותה לארוחת ערב בבית הלבן כדי לחלוק עמם סיפורים על מה שראתה. כאשר גלהורן פוטרה מאחר והמרידה עובדים מובטלים באיידהו הכפרית, אלינור דאגה לה למגורים בבית הלבן עד שהיא תסתדר.
נישואיה להמינגווי חוללו אף הם מלחמות. לאשתו הראשונה לא הייתה קריירה ואשתו השנייה וויתרה על עבודה נחשקת ככתבת במגזין Vogue הפריזאי. אלא שגלהורן הייתה אשה שונה. הסופר דרש ממנה נאמנות מוחלטת וטוטאלית והעמיד בפניה את הבחירה בין כתבת מלחמה לאשתו של הסופר הנערץ. כשמגזין Collier בחר לשלוח את המינגווי לסקר עבורו את ה-D-Day, גלהורן התגנבה לאורך הרציף בנמל, בלילה קר ורטוב, מבלי שהייתה לה תוכנית אמיתית איך להצטרף לכוחות הלוחמים וכששוטרים צבאיים עצרו אותה, היא נופפה בתג עיתונות שפג תוקפו, הצביעה על ספינת בית חולים לבנה ענקית עם צלב אדום בצדה, שבמקרה עמדה שם – ואמרה שהיא שם כדי לראיין אחיות על הספינה. המבצע היה כבר בעיצומו, כ-160,000 חיילי בעלות הברית שוגרו לעבר נורמנדי על גבי 5,000 כלי שיט, בהתקפה האמפיבית הגדולה ביותר שראה העולם אי פעם. רועדת היא עלתה לסיפון, בידיעה שאם מישהו יתקל בה היא תיאסר מיד ותאבד את תעודת העיתונאית שלה לנצח. היא נעלה עצמה בשרותים ויצאה רק עם עלות השחר, למצוא עצמה מול צוקי נורמנדי והמחזה המטריף של אלפי משחתות, ספינות קרב, ספינות קרב ותובלה, מתחת לשמים שהמטירו אלפי פצצות בו-זמנית. כשירד הלילה, היא ארזה אוכל ותחבושות, מים וקפה ועלתה לחוף עם קומץ רופאים וחובשים – לא כעיתונאית אלא כנושאת אלונקה – מחלצת את הפצועים, מחוף גדוש בגופות מדממות. כל הלילה היא עמלה, עם שלפוחיות על ידיה, מוחה ולבה צרובים בדימויים של כאב ומוות שלא ימחו לעולם. מאוחר יותר היא תגלה שכל אחד ממאות העיתונאים הנחשבים, כולל בעלה, ישבו מאחוריה במרחק בטוח והביטו במתרחש עם משקפת, לאחר שלא הצליחו להגיע לחוף. עד מהרה התפרסם סיפורו של הסופר המינגווי בקולייר’ס לצד סיפורה של העיתואנית גלהורן, אבל האמת כבר נכתבה על החול של חוף נורמדי והיא לא תימחק לעולם – היו 160,000 גברים על החוף הזה ואישה אחת. גלהורן.

לקריאה נוספת: הרומן Love and Ruin של Paula McClain עוסק בנישואיה של מרתה גלהורן לארנסט המינגווי.

 

 

 

לכל הכתבות בקטגוריית תרבות
+כתבות מומלצות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
תרבות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
מדי פברואר, נכנסים עשרות הגברים ליער ומגיחים ממנו כשהם לבושים מכף רגל ועד ראש
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
תרבות
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
מסעות הפרסום של הבלט של הונג קונג, תמיד הפתיעו במקוריותם המפתיעה: לציון יום השנה
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
תרבות
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
  מלבד הנופים מפעימי החושים, העיר הקטנה הזו מתהדרת בבתים הבנויים בסגנון סיפורי אגדות

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*