מול הגל הנוכחי באדריכלות הישראלית, שמציג יכולות וירטואוזיות של תכנון ועיצוב חללי תצוגה רחבי ידיים, המשמשים כאילו במקרה כבתים, ניצבות לעיתים יצירות אחרות, שמשקפות גישה אחרת ויחסית נדירה לשאלה מהו בית? כאן, בתכנונה של דנה אוברזון, ללא פרשנות צפויה לכפריות, צומחת וילה אחרת, מודרניסטית אבל לא מבטון חשוף, כפרית אך ללא קירות לבנים, צומחת ליד וקצת כמו, עץ האקליפטוס רחב הצמרת, שהוגן בחירוף מסכנות הבנייה והחפירה לצדו.

לא כל לקוח מוכן להתנסות בשונות, הרוב יעדיפו גרסה למה שכבר מכירים, דומה לזה של השכן או ההוא של חבר מהישוב הסמוך. כאן ניכרת פתיחות והבנה שאפשר ליצור יחד, קצת אחרת ושלכל משאלה יכולות להיות מספר פרשנויות. הרקימה של אלו לכדי יצירה אחת, מציגה בית שהוא גם של הלקוחות וגם של המתכננים, גם של הסיפור וגם של המקום. בית שהוא קודם כל ״בית״ או כמו שמספרת האדריכלית דנה אוברזון כמעט בכל ראיון, בית שהוא הרבה יותר HOME מ-HOUSE וכזה שנכון היום ויהיה לא פחות נכון בעוד עשור או מאה.

החלום של הלקוחות לבית עם גג משופע, קיבל פרשנות שזונחת את הרעפים ומציבה במקומם אבן צפחה שחורה. כך מברק הצפחה, זוהר הבית למרחקים כחריג בנוף אבל גם דומה. הסיפור של הגג לא נגמר בצפחה אלא ממשיך בתמיכתו על ידי עמודי עץ גולמי המחוברים לבסיסי בטון לבן. כאילו שכל מילואת הבית יכלה להיעלם, וכך היה ניצב לו גג על עמודים שתחתיו חיים.
תוכנית הבית מייצרת כניסה עמוקה בין שני אגפים. מימין, החניה המתחברת אל מזווה ומטבח כמעט סגור ומשמאל חדר מאסטר עם חלון רחב לגינה הקדמית. זו לא בחירה סטנדרטית למיקום חדרי שינה, אך היא מאפשרת פרטיות מיתר הבית ומגינת האירוח. פרטיות שהייתה חשובה יותר מזו לרחוב.
כאשר הולכים בדרך הכניסה, לצד מקצב העמודים, מגיעים לרחבת הכניסה. זו מתחילה בחוץ ומסתיימת בפנים כמבואה רחבת ידיים. ״זורקים״ בה מפתחות על שידת הכניסה, מאחסנים מעיל או מתפנים בשירותי האורחים, קצת לפני שנכנסים באמת. תכנון המבואה הזו פוגע במכוון באפקט ה-WOW שמצופה כמעט מכל בית בימינו. המבואה מייצרת אזור ביניים ומחזקת את תחושת הפרטיות כשיושבים בסלון או בפינת האוכל. ״כשפותחים לשליח את הדלת, הוא לא נחשף לאומנות על הקירות, מבחינתו שם הבית נגמר״ מספרת אוברזון שרואה במבואה ערך משמעותי באדריכלות.

עם זאת, התחושה בכניסה למבואה מרגשת. גובה התקרה שאינו סטנדרטי, 340 ס״מ, יחד עם משקופי הברזל הסימטריים שנמתחים לכל גובהה, יוצרים תחושה של גודל אך לא פוגעים באינטימיות. משקופים אלו, סימן היכר של אוברזון החוזר בפרויקטים שונים, מלווים את הבית ומשתלבים גם בעבודות הנגרות. זו תוכננה כולה במשרד והחומרים נבחרו ודוייקו יחד עם הלקוחות. רוב הנגרות משלבת ברזל שחור ופורניר טיק. השילוב בינם לבין רצפת הרזינה הבהירה מייצר קונטרסט ייחודי אליו נשזרו פרטי ריהוט בגווני חול ואדמה ופרטי אומנות שחלקם מאוסף האומנות של הלקוחות וחלקם נרכשו במיוחד, אלה, מוסיפים גוונים בועטים שמצליחים להשתלב באלגנטיות ומוסיפים לתחושה האקלקטית. ההפרדה בין חדר המשפחה לסלון תוכננה כסיפרייה שעוברים דרכה, האומנות והספרים חלקם בחזית וחלקם במעברים עצמם, מתחלפים לעיתים על ידי בעלי הבית ובכל פעם מאפשרים חוויה שונה.

המטבח שהוזכר תחילה, ספון כמעט כולו בחלל פרטי, יחד עם פינת האוכל הא-פורמלית שמתחברת לאי ברזל וטרוורטין. הבחירה הלא שיגרתית למקם את אזור הישיבה לכיוון המטבח, מייצרת פינה אינטימית שמאפשרת לאירועים להתרחש בו זמנית. שילוב מקרר הנירוסטה בחזיתות, מזכיר לנו שמדובר כאן בעיצוב עם קצוות פרומים שמאפשר חיבור לעצמו.
העיצוב הקולוניאלי בישראל שואב השראתו מהשלטון הבריטי שמושבותיו הפזורות בארצנו, משוות ניכוח אירופאי תקופתי. בתכנון ועיצוב חללי הפנים והחוץ, ניכר כי הקולוניאליות משנה פנים, מקבלת פרשנות חדשה ואל זמנית ומצליחה לייצר חיבורים בין חללי פנים-חוץ ללא תפרים וניגודים.

כך, החיבור למרפסת הרחבה והמקורה דרך ויטרינות גדולות, אם כי לא מידי, נעשה באופן המשכי, באמצעות בחירת חומרים מדויקת. ועץ האקליפטוס שהוזכר קודם, מצל על הבריכה הנעלמת ומייצר חלל נוסף וייחודי, מחוץ למבנה.
בתחושת באוהאוס מוכרת, הקיר הצבוע לבן ועליו מעקה הברזל, גם הם סימן היכר של אוברזון, הופכים את חיבור המפלסים לחוויה, יחד עם כניסת האור מהחלונות הצרים ש״תופרים״ את גובה החלל הכפול.
ניכרת כאן פשטות מתוחכמת, מיעוט חומרים ומורפולוגיות שמשאיר מקום לזמן ולחיים בבית לבוא לידי ביטוי תוך כדי ניסיון ליצור מקום עכשווי, גם בעתיד.








אדריכל דנה אוברזון אדריכלים
צוות תכנון: דנה אוברזון, עודד לויתן, עפרה גולדברג, דנה קשת
צלם עמית גירון
אומנות – כניסה: שרון ברונשר
