לעתים, די בחפץ קטן, פשוט ואינטימי, אשר שרד זוועה, כדי להעיד על אימתה. הוא אשר לקח חלק בחייה השמחים והשלווים של משפחה ועתה הוא מרוט, חבול ומושפל, יצליח לגעת ברגש של המתבונן ולהמחיש לו, כיצד התהפך באחת עולמם של ילד, תינוקת, נכד, סבתא, להכניס אותו למציאות, אשר נבלעת בשטף החדשות, האירועים, הפרשנויות והמלל של ההיסטוריה. זה היה הקו המנחה של קבוצת היזמיות שיצרה את המיזם "חפץ מעבר", המבקש להמחיש את החיים אשר השתנו בשבת ה-7 באוקטובר, באמצעות חפץ אישי והסיפור שמאחוריו - אך לוקח את זה הלאה, מחדש אותו, "מחזיר אותו לחיים" ומעניק לו ולבעליו ובעצם לכולנו, תקומה.

דבר היזמיות:
“חפץ מעבר” הוא מיזם רגשי, נפשי-אמנותי, שנולד מתוך רצון עמוק לסייע, במעט, לתושבים שחייהם השתנו בשבת ה-7 באוקטובר. היאחזות בחפצים מוכרים, כאלו שמהווים עבורנו עוגן ותחושה של בית ומשקפים תקופות בחיינו, הוביל את היזמיות להזמין את משתתפי המיזם, לבחור חפץ מביתם ההרוס, לטובת חידושו. במהלך הביקורים בבתים שנפגעו, נגלו בפנינו גם סיפורי החיים שהיו באותם הבתים, כ”נגטיב” על גבי הקירות המפויחים.
בליווי הסיפור האישי ובעזרת הצוות התומך של המיזם, החפץ מחודש לפריט חדש-ישן. תהליך החידוש מלווה בתיעוד של הסיפור ובצילום אומנותי מקצועי. בנוסף, כל חפץ יצולם או ישולב בוידאו ארט, שמטרתו תהיה לספר את סיפורם של המשתתפים ושל החפצים ועל הקשר ביניהם.
אחת הדוגמאות המצורפת היא מעילה האדום של שרון שגב מקיבוץ בארי שנמצא מפויח על וו תליה, שנמס והתעוות בשל החום הרב של השריפה. לאחר שאספנו את המעיל, נגלה בפנינו חותמו של המעיל על גבי הקיר, המספר סיפור של מה שהיה ואינו עוד.
מתוך רצון לייצר תקווה שברגעי התופת לא הייתה מובנת מאליה, הוציאה צלמת הפרויקט את המעיל אל השדה, אל המרחבים. המעיל מכוחה של הרוח “החל לרקוד בשדות”.
בסופו של התהליך, הפריט החדש-ישן מוחזר לתושבים.ות ויולווה באישורם לתערוכת אמנות, המאפשרת זווית חשיפה שונה ונוספת לשבת השחורה, שתהיה פתוחה לקהל הרחב.
המיזם הינו עצמאי ומלווה על ידי עמותת “ארץעיר”, כולו ממומן מתרומות שמוכרות במס. לתרומה

צוות המיזם “חפץ מעבר”:
טל סטרלין הלפרין – יוזמת ומנהלת המיזם.
מאיה גל – ‎אמנית, מעצבת פנים העוסקת שנים רבות בחידוש רהיטים.
שונית פלקו – זריצקי – צלמת ויוצרת.
מיכל קרסני – מלווה אמנים, עוסקת בכתיבה, מחקר ואוצרת תערוכות יחיד וקבוצתיות.
דנה שקד – עריכה, כתיבת תוכן, ניהול משאבים.
ד”ר בירי רוטנברג, המתמחה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית וביבליותרפיה ומרצה באוניברסיטת רייכמן.
צילום תמונות בכתבה: שונית פלקו-זריצקי.

 

מתוך “חפץ מעבר”

את סיפורה של ליאת אצילי מקיבוץ ניר עוז רובנו מכירים. היא נחטפה ושוחררה אחרי 54 ימי גיהינום בשבי החמאס ועם חזרתה, התבשרה כי בעלה אביב, שנחשב לנעדר מאז ה-7.10, נרצח.
ב-7.10 אביב ז”ל וליאת, שהו בביתם בניר עוז. עם התחלת המתקפה, יצא אביב כחבר בכיתת הכוננות אל שבילי הקיבוץ וליאת נשארה בביתם עד לחטיפתה.
ליאת הייתה במשך שנים רבות מורה לאזרחות ומדריכה ב”יד ושם” ואביב ניהל את המוסך של ניר עוז והיה חקלאי. כיוצר, הוא לקח חלקים ישנים של טרקטורים ושאריות מתכת וצייר עליהם ציורים עדינים ומופלאים של טבע, חריש ושדות.
ליאת בחרה להעביר למיזם, חשבונייה מעץ, שנותרה על אחד הקירות המפויחים. זו חשבונייה שאביב הביא איתו מרוסיה, שם שהה במסגרת עבודתו. ליאת מספרת, שהיה נוהג לטייל ולשוטט בשווקים מקומיים ומשם רכש את החשבונייה. כשהסרנו את החשבונייה מהקיר, נותרה עדות על הקיר שצולמה ותועדה. קירות ביתם משמשים עדות מוחשית לחלק מההרס שהתחולל באותה שבת.
החשבונייה שרדה את השריפה הועברה לסטודיו של מאיה בבית ברל, שם היא חודשה. הבחירה בחפץ הזה הייתה חשובה לליאת, כמזכרת וכפריט הנצחה. זיכרון לאהוב ליבה שלא ישוב. בנוסף, נאספו חלק מכלי היצירה של אביב ז”ל, אותם תהפוך מאיה למזכרת נוספת לכשרונו הרב.
התחושה מהשיחות עם ליאת והסיפורים על אביב, שהוא היה בוחר לקחת חלק פעיל בחידוש החפצים לו היה כאן איתנו.

 

 

 

 

 

 

 

שרון ודורון שגב מקיבוץ בארי, היו הראשונים שפתחו לאוצרות המיזם את ביתם ההרוס. שרון נולדה וגדלה בקיבוץ חצרים ודורון בן בארי. הם התגוררו שנים רבות בבארי, שם גידלו את שלושת ילדיהם והיו שותפים בחיי הקהילה וביחסים קרובים במיוחד עם שכניהם בקיבוץ.
שרון חובבת ספסלים ובביתה היו כמה מהם. הספסל המרכזי בבית, מוקם במטבח בפינת האוכל והיווה את מרכז הבית, עליו ישבו, שוחחו ושיתפו על מאורעות היום. את ההשראה למקם את הספסל במטבח, קיבלה שרון משכנתה, יונת, שנרצחה באותה שבת ארורה.
בבוקר של ה-7.10, שהו בני הזוג ושלושת ילדיהם בממ”ד בביתם, שנמצא בשכונת הכרם, שכונה שנפגעה קשות באותו הבוקר. המחבלים חדרו לביתם, בזזו אותו, ריסקו חפצים וכליי נוי ולבסוף הציתו את הבית. לאחר שעות ארוכות בממ”ד, החלו בני המשפחה להיפרד זה מזו. בשעות הצהריים, לאחר שהממ”ד התמלא עשן והיה קשה לנשום, החליט בנם הבכור לקפוץ מחלון הממ”ד ולהסתתר בשיח קרוב. החלון שנשאר פתוח מעט איפשר כניסה של מעט אוויר לשאר בני המשפחה, שניצלו בזכותו. שעות שהו בנפרד מבנם, ללא ידיעה מה עלה בגורלו.
כשהגיעו חיילי צהל, יצא מעיין, בנם, מהשיחים ולשמחת כולם התברר שהמשפחה שרדה, התאחדה ופונתה מהקיבוץ ללא פגיעות בגוף.
שרון ודורון לא תכננו לחדש אף לא אחד מהחפצים שנותרו, אלא תכננו לפתוח דף חדש. בעקבות המיזם, חזרו לביתם ההרוס והחליטו להפיח חיים חדשים בספסל, בעזרתה של מאיה האמנית ובימים אלו הוא עובר חידוש בסטודיו שלה בבית ברל. על אף הקושי הגדול, דורון חזר בשנית לבית והחליט לחדש חפצים נוספים, כאשר בחידוש חלקם אף לקח חלק פעיל.

 

 

 

 

 

שלומית, אישה מיוחדת, רגישה, ענווה, עצובה ומתוך כל אלו מדברת בכנות ובפתיחות. כולנו מכירים את משפחתה, כפי שפורסם בתקשורת. את האבל, את שמות הילדים והנכדים ואת האומץ והגבורה במקביל לאובדן הגדול. סיפורה האישי נשאר מאחורי הקלעים.
שלומית הגיעה לכפר עזה בשנת 1972 ובביתה נדמה כי הזמן עצר מלכת בשביעי באוקטובר. אוצרות המיזם הגיעו אליו כדי לאסוף שידת איפור, אותה ביקשה שלומית לחדש. השידה הייתה אצלה מהיום הראשון ועברה איתה לכפר עזה. השידה, שכמעט לא נפגעה, שימשה לאחסון תכשיטים של שלומית, תכשיטים היקרים לליבה, אוסף תכשיטים שאספה מגיל 18, כמו גם גרביים, פנסים לטיולי לילה עם הילדים ומשקפיים. בצניעות האופיינית לה ביקשה שלומית ביקשה לשנות את השידה, לחדש אותה, להפיח בה חיים חדשים.
בשבת השחורה שלומית לא הייתה בארץ, אבל שמעה את הזוועות בשיחות וידיאו ישירות עם אחד מנכדיה. שמעה על כך שביתה נרצחת, הבינה שנכדיה נשארים יתומים והבית, הבית הפיזי והמנטלי שלה נפרץ ונפגע ולעולם לא יחזור להיות מה שהיה.
שלומית נוחתת בארץ נחיתה קשה וכואבת, שלא מכינה אותה לרגעים הקשים שנמשכים עוד זמן רב. היא לרגע לא מאבדת את היכולת להסתכל על האחר, לקבל בזרועות פתוחות, עם הרבה סבלנות ורגישות את התמיכה והעזרה של משפחתה הקרובה.
שידת התכשיט תחודש כך שתזכיר את התכשיטים שאוחסנו בה, מזכרת מהעבר, מהבית ההוא.

 

 

 

 

 

את שלמה וחנה פוגשים בביתם הנוכחי בכרמי גת. שלמה ממקימי הקיבוץ, חנה מהגרעין הראשון שהגיע לניר עוז ב-1962. שלושת ילדיהם הבוגרים וכל נכדיהם, גרים במקומות שונים שאינם ניר עוז בקיבוץ.
ב-7.10 באוקטובר שניהם היו בבית, עם תחילת המתקפה ב-6:30 בבוקר הם נכנסו במהירות לממ”ד. ביתם צמוד לגדר הקיבוץ וברגע שנשמעו צעקות בערבית, חנה הבינה שקורה משהו לא טוב, רגע אחרי כבר שמעו אותם בבית, נכנסים לבית ויורים.
המחבלים ניסו להיכנס לממ”ד והתחיל “הקרב על הידית”, שלמה בנה באינטואיציה רבה קונסטרוקציה הכוללת ארונית על גלגלים וערימת אלבומי בולים שהחזיקו את הידית. שלמה החזיק את הארונית שלא תתגלגל וחנה בזמן הזה יושבת בממ”ד ובליבה נפרדת מכולם.
שלוש פעמים נכנסו המחבלים, שברו, הפילו חפצים ויצאו. בכל פעם כזו, הייתה חנה נפרדת בליבה מכולם.
לאחר שעות ארוכות הגיע הצבא לקיבוץ ולקראת הערב החיילים הגיעו לביתם. חנה פתחה את דלת הממ”ד ונפלה לזרועותיהם של החיילים. משם פונו עם חברי הקיבוץ למקום מרכזי מוגן בקיבוץ ובהמשך לאזור מבטחים מחוץ לעוטף.
חנה ושלמה בחרו להביא למיזם שני חפצים שהיו מרכזים בסלון ביתם ושימשו אותם רבות, אך נפגעו באותה שבת: הראשון, מנורה עומדת, אותה קיבל שלמה בירושה מאימו, מנורה שהיא קנתה לפני עשרות שנים ושימשה גם אותה במשך שנים רבות. השני, כורסא שרכשו שלמה וחנה לנוחיותם בשעות המנוחה בסלון. את שני החפצים עטפנו בהרבה אהבה ותשומת לב על מנת שיוכלו לשמשם גם בהמשך.

 

 

 

 

 

לכל הכתבות בקטגוריית השראה
+כתבות מומלצות
כאשר הטבע כובש את מבני הבטון
תרבות
כאשר הטבע כובש את מבני הבטון
  לברוטליזם יש שם רע, שהוא קר וחמור סבר. אוליביה ברום בילתה שנים בתיעוד
איך תרכשו לעצמכם בית נופש באי קסום, בפחות ממאה אלף שקל
תרבות
איך תרכשו לעצמכם בית נופש באי קסום, בפחות ממאה אלף שקל
ולמי שמעדיף לשכור במקום לקנות, היא גם בונה ומציעה גם בתי airbnb ייחודיים וציוריים
המצעד השנתי השט, בהשראת הצייר בוש Bosch Parade 2024, על נהר בהולנד
תרבות
המצעד השנתי השט, בהשראת הצייר בוש Bosch Parade 2024, על נהר בהולנד
  מחזה אמנותי, תיאטרלי ומוזיקלי זה, מתרחש במשך ארבעה ימים והצופים על גדות הנהר,

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*