גיורא אקרשטיין מקבל את פרס התאחדות התעשיינים

הטקס המוערך, להענקת "פרס התעשייה ופרס מפעל חיים", באמצעותו מוקירה מדי שנתיים התאחדות התעשיינים, את אותם תעשייניות ותעשיינים, שהובילו את התעשייה הישראלית להישגים יוצאי דופן ופורצי דרך, התקיים ב-12 ביולי 2024, בתל אביב. לקול תשואות הקהל, עלה לבמה התעשיין גיורא אקרשטיין, בן ה-86, מלווה ונעזר בבנו צביקה אקרשטיין, כל הנוכחים באולם כאחד, קמו על רגליהם ומחאו כפיים – נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נשיא התאחדות התעשיינים, ד"ר רון תומר, ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי למעלה מ-30 שגרירים מכל רחבי העולם שהגיעו לתמוך בישראל ובקהילה העסקית שלה וכמובן, חברי קהילת התעשיינים הישראלית.
"איש חזון ומעשה", הם כינו את האיש, אשר עמד נרגש על הבמה, במקטורן וחולצה לבנה לא מעונבת. הם ציינו את הקמת שלושה המפעלים שהקים בפריפריה, לצד זה אשר בארה"ב, מאות העובדים שהכשיר ונתן להם תעסוקה בענף התעשייה, תרומתו הדומיננטית לעיצוב המרחב הציבורי הישראלי, באמצעות מוצרים חדשניים – ולא פסחו כמובן על האבנים המשתלבות, שם נרדף ל"אקרשטיינים". הם הוסיפו גם את פיתוח המוצרים הטרומיים המתועשים, ששמשו לביצור ולמיגון האוכלוסייה האזרחית והלוחמת ואת מוצרי התשתית.
הם לא ידעו לספר על כל הרעיונות החדשים אותם ממשיך להביא אקרשטיין למנהליו ועובדיו, גם כיום, מדי יום. "אני פותח להם כיוונים, נותן להם רעיונות, מעודד אותם לחידושים נוספים, אבל כיום הם כבר לא שומעים לי", הוא אומר בהשלמה, כשהוא יושב במשרדו בבית אקרשטיין, בהרצליה פיתוח, אליו הוא ממשיך להגיע מדי יום ביומו.

"מאה שנות אקרשטיין". טקסט: אמנון דירקטור. עיצוב: דינה שהם. הוצאה לאור: d+a דומוס

יסודות, שורשים וערכים

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.
עמנואל הרוסי

הדרך הארוכה ומעוררת ההשראה הזו של גיורא אקרשטיין, התחילה במפעל בלטות קטן, בדרום תל-אביב הקטנה, אי שם באמצע שנות ה-30. צבי אקרשטיין ז"ל, האבא, עלה אז לפלשתינה, כדי לבנות מדינה. לא היה לו הון ולא מיכון ולא טכנולוגיות, היה לו שם רק חול וחול. אבל חול זה משאב מצויין, זול, נגיש, אפשר לייצר ממנו מוצרים, למשל בלטות ומדינה צעירה צריכה הרבה מהן.
גיורא הילד, למד מאביו איך יוצרים יש מאין, איך מנצלים משאבים וממקסמים אותם. הוא למד מאביו איך חושבת תעשייה והפוטנציאל שיש לה, כאשר מחברים אליה כח מניע של עבודה קשה, רצינות, התמדה, סקרנות ורצון ליזום, להמציא, לחדש.
גיורא צודק מבחינתו, כשהוא מתעקש תמיד לומר שאת ההצלחה של אקרשטיין, יש לזקוף לאבא שלו. זה נכון מאד לגבי היסודות והערכים המקצועיים שאביו הקנה לו. אבל אז צריך להזכיר לו, שזה יכול היה להמשיך עד היום וגם להיגמר בייצור בלטות ותו לאו, לולא החזון והמנהיגות שלו.
זה היה גיורא אקרשטיין, הבן, שמינף את מפעל הבלטות ופיתח אותו לתעשייה שלימה, אשר עיצבה את המרחב הציבורי והביאה אליו חידושים, אשר האקדמיה ללשון העברית הייתה צריכה למהר ולתת להם שמות: "מדרחוב", "רחובות הולנדיים". רק הכינוי "אקרשטיינים", לאבנים משלבות, נשאר מטבע לשון עממית, ישראלית, רווחת, בה כינו לבני מדרכה, אפילו כאשר הן היו מתוצרת אחרת, מתחרה. כי לבנים משתלבות זה אקרשטיין, כמו שספרים זה סטימצקי, תה זה ויסוצקי וקפה שחור ישראלי הוא של עלית. כך ההמצאות של אקרשטיין נוספו גם ללקסיקון הצורני וגם הלשוני, של המדינה.
אקרשטיין הפך לסמל ישראלי, או בלשון היום, מותג. אבל בעוד מותג מקפל בתוכו בעיקר את סממנים ויזואליים, אקרשטיין הוא הדבר עצמו – אלה החומרים מהם בנוי המרחב הציבורי הישראלי והם מזהים אותו, כמו שכובע הטמבל זיהה ישראלי, בקריקטורות של דוש או זאב.

אב ובן: צבי וגיורא אקרשטיין

הדור החדש באקרשטיין – ובעיצוב המרחב הציבורי

צבי אקרשטיין, איש עבודה ופועל תעשייה באופיו (עוד בתקופה בה להיות פועל, היה מושא לגאווה), ייצר תעשייה כמו בתעשייה, כשהוא משתמש במוצר שאפשר פשוט לתעש ולהפיץ בסדרות גדולות ובזול. לעומתו, הלבנה המשתלבת מגלמת בתוכה, גם את הרוח היזמית רחבת האופקים והיצירתית של גיורא אקרשטיין, אשר בחר בלבנה המשתלבת, לכאורה בניגוד לכל היגיון מסחרי ולכן גם חרף ההתנגדות של אביו: מה ההיגיון להציע עשר בלטות, כדי לכסות שטח שבלטה אחת מכסה, בעלות נמוכה יותר ובפחות עבודה וזמן? עבור הרכבת כל בלטה אחת של 45/45 משלמים לקבלן 1 שקל, אז מה ההיגיון לשלם לקבלן עבור הרבה יותר בלטות, כדי שיכסה את אותו שטח?
את הבחירה בלבנה המשתלבת, עשה גיורא אקרשטיין, לא על סמך שום מחקר שוק מגובה בטבלאות אקסל, אלא בחשבון פשוט של "אחד ועוד אחד": כשביקר בתערוכה של חידושים בענף הבניה, בגרמניה, הוא שם לב שהשוק צורך יותר מכונות לייצור של לבנים משתלבות, מאשר לכל שאר הלבנים והסיק מכך שהביקוש ללבנים הללו, גדול יותר ממה שגם הם מציעים כיום.
גם אז, הוא ניהל את החדירה לשוק של הלבנים המשתלבות בצורה זהירה – רכש תחילה רק תבנית, ייצר את הלבנים ורק אחרי זה, במיכון הוא השקיע ואותו רכש, רק לאחר שנוצר ביקוש ללבנים הללו.
הלבנים המשתלבות, לא רק שלא מוטטו כלכלית את אקרשטיין, כפי שהאבא הזהיר, אלא הם היו ההצלחה הכלכלית הגדולה ביותר שלה.
הלבנים נכנסו ותפשו מקום במרחב הציבורי, תחילה הודות לאדריכלי הנוף, אשר נעזרו בהן כדי להחליף את מראה המדרכות הישראליות המשמימות – בחזות אירופאית, זו של הרחובות מרוצפי האבנים העתיקות, עם הקסם של העבר, באירופה.
בהמשך, הלבנים אפילו הציעו לאדריכלי הנוף, בכלל אפשרויות בנייה ועיצוב גמישות ויצירתיות יותר, אשר באמצעותן יכלו לעצב קימורים או פרטים מבניים, כגון איים לצמחייה, בטיילות, ככרות או במדרכות ולהוציא אותן מהמראה המשמים והבנאלי בו הן היו שרויות.
המעבר של המרחב הציבורי מאבני מדרכה גדולות ובאנליות, ללבנים משתלבות, מתגלם בצורה כה סמלית – בפרויקט הטיילת בתל אביב, שהיה הפרויקט הראשון שרוצף באקרשטיינים של גיורא אקרשטיין – אשר החליפו בשנת 1974, את אבני המדרכה של צבי אקרשטיין, משנת 1938.

צבי וגיורא אקרשטיין

הנה לכם נקודת הזמן הכה סימבולית, שמסמלת בצורה תמציתית להפליא את חילופי הדורות – מכאן ואילך המרחב הציבורי יעבור לדור חזותי חדש במראהו – יחד עם חילופי הדורות במשפחת אקרשטיין, כאשר בה הדור החדש הוא זה שיוביל את השינוי.
שלא כצפוי, הטיילת התל-אביבית רוצפה בלבנה, זו שהייתה חביבתן של אדריכלי נוף ואדריכלי ערים – הפעם דווקא חרף התנגדותם של אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור ודווקא בזכותו של המהנדס אורי שטוק ז"ל, שבחר בהן בזכות יכולתן לשאת בעומס של תנועת רכבים. הנה תכונה חשובה נוספת שהציעו הלבנים ומרכיב נוסף בהצלחה שלהן. כך גם "ככר מלכי ישראל", היא "ככר רבין", רוצפה באקרשטיינים החזקים מגרנוליט, כדי לעמוד בעומס הטנקים שהוצגו עליה.
אם אמרנו שאקרשטיין הפך למותג, הרי הפסיפס החזותי של האבנים המשתלבות, הציע גם לאדריכלים וגם לראשי הערים, שפה צורנית חדשה והם אימצו אותה כסמל להתחדשות מראה העיר. ראשי ערי הפריפריה, ביקשו מאדריכלי עירם, להביא את המראה המודרני הזה של הלבנים המשתלבות בערי המרכז, גם אליהם לפריפריה. הם ביקשו לטעת בלב תושביהם תחושת שוויון וגאווה, בכך שמדרכות עירם הפרברית, עוטה את אותו מראה של עיר מרכז.
היה גם שאדריכלי הערים העניקו לפסיפס המרוצף, תרומה יצירתית משלהם. כך למשל, בשנת 1974, יזם אדריכל העיר תל-אביב, ישראל גודוביץ', הידוע באופיו המרדני שלא הולך בתלם, ריצוף למדרכות רחוב דיזנגוף בעיר, באמצעות חברת אקרשטיין – דווקא משברי קרמיקה של מפעל נגב קרמיקה.
הלבנים המשתלבות, הסמל הצורני החדש שכיסה את רחובות הערים, בזכות קיסמה של אותה חזות רומנטית שלו, גם פשט למגזר המגורים הפרטי, שם הצליחו האקרשטיינים להחליף את האספלט בחניוני בתים משותפים. קבלני הבתים כבר למדו, שחניית בית המרוצפת באקרשטיין, מעלה את ערכו של הנכס.
חידוש נוסף שהתווסף למשתלבות האפורות באותה עת, היה הופעתן בצבע, רעיון אותו קיבל אקרשטיין במקרה מהסינים. מיקי תורג'מן, שהיה סמנכ"ל הפיתוח העסקי של החברה, מספר, כי באותה עת אקשרטיין רצתה להתרחב לחו"ל והבחירה בסין הייתה מתבקשת. "עמדנו להקים מפעל משותף עם העיר שנחאי. הם התלהבו מהלבנים, אבל לא אהבו את הצבע האפור שלהן, מאחר ואצלם הכל היה אפור – המדים, המשרדים, הבתים. 'אתם יכולים אולי לייצר לבנים עם צבע?' הם שאלו. אימצנו את הרעיון. מי שאהב מאד את החידוש, היה ראש העיר של תל-אביב, צ'יץ', שהשתמש בלבנים הצבעוניות כדי ליצור ככרות אדומות".

כיכר רבין. צילום תומר אפלבאום

ממריאים על המסלול

צעד נוסף שהגדיל את חלקה של אקרשטיין בענף שלה, היה רכישת חברת "המסלול", יצרנית תואמת לאקרשטיין במוצריה ומתחרה מרה שלה. "גיורא תחרותי מאד מאוד ו'המסלול' ידעו את זה ואהבו 'להוציא לו את העיניים'", מספר מיקי תורג'מן "הם היו מפזרים בצמתי הרחובות הראשיים ערמות של אבנים שלהם, עם הלוגו שלהם בגדול ואס אוספים אותן בסוף היום". 'המסלול' לא הסתפקו בכך, והצליחו להשתלב בבניית ספריית ירוחם, לאחר שהציעו "מחיר הפסד" וזאת רק מאחר והספרייה נבנתה מול המפעל של אקרשטיין והם יכלו "להוציא לו את העיניים".
בשנת 1982, המסלול ואקרשטיין גייסו מהציבור את אותו סכום בבורסה – 5 מיליון דולר. חברת המסלול השתמשה בהון למימון שלוש מטרות: הראשונה, השקעה במכונה המייצרת מעקות בטיחות. השנייה, השקעה במכונה המייצרת מרצפות מדרכה גדולות והשלישית, הקימו את "מסלול בתים", מותג של מוצרים לשוק הפרטי.
אקרשטיין, אשר כאמור גייסה מהציבור בבורסה, הון זהה לזה שגייסה חברת המסלול, אלא שהיא עשתה בו שימוש בצורה שונה בתכלית והמעידה על ראיית הנולד המרשימה שלה. מספר מיקי תורג'מן: "גיורא רכש במיליון דולר מחצבה בציפרים, שלימים התבררה כ'פלופ' והסב לנו הפסד. אך את עיקר הכסף, 4 מיליון דולר, הוא שמר נזיל וחיכה בסבלנות. הייתה צריכה להיות לו סבלנות מברזל, מול ההשקעות מנקרות העין של 'המסלול', שיכלו להכניס ללחץ כל מתחרה. זו הייתה תקופת האינפלציה הגבוהה והכלכלן שלנו, צבי אלטשולר, הצליח גם להגדיל את סכום ההון. כך בהמשך וכמו שגיורא צפה והאמין, המשתלבות השתלטו על השוק ודחקו את המרצפות הגדולות – וגרמו לכך ש'המסלול' נתקעו איתן ונקלעו לקשיים".
זו הייתה ההזדמנות לה חיכה וארב גיורא אקרשטיין – הוא רכש עם אותו הון נזיל שגייס בבורסה, את חברת 'המסלול' – בניגוד לעצתו של הכלכלן של החברה, שגרס שחברת ה'המסלול' תקרוס ממילא ותיצא מהשוק ולכן חבל לבזבז כסף על רכישתה. להחלטה על רכישתה למרות זאת, של חברת 'המסלול', המתחרה הגדולה של אקרשטיין, הגם שהתלוו אליה בוודאי גם אלמנטים של סיפוק נפשי וסוג של "וידוא הריגה" – היה גם רציונל עיסקי איתן:
ראשית, לא כדאי היה לקחת סיכון והיה צריך להזדרז, לפני שמשקיע כלשהו ירכוש את המסלול וישקם אות החברה. שנית, בעצם הרכישה של המתחרה, אקשטיין ניטרלה אותו וגם צירפה אליה את יכולותיו של המתחרה, עם מיכון משוכלל שלא היה ברשותה ועם מפעל במיקום אסטרטגי בנתניה.
אקרשטיין קיבעה עכשיו את מעמדה כדומיננטית בענף.

כיכר הבימה. צילום: שרון יערי

יזמות ופיתוח לעבר עולם הבטון

מפעל הבלטות שהוקם בשנות ה-30, יכול היה להישאר מפעל המייצר בלטות – ובהמשך לבנים משתלבות, כך מאז ועד היום הזה. אלא שהרוח היזמית והסקרנות של גיורא אקרשטיין, המשיכה והובילה את החברה לפיתוח מרחב גדול של מוצרים בתחומים נוספים, סקטורים שלמים פרי יצירתו של גיורא אקרשטיין ואשר קיימים רק בזכותו. לאקרשטיין כיום ארבעה מגזרי פעילות: מגזר התעשייה (אבנים משתלבות, אבני גן ושפה ומוצרי תשתית), מגזר ההנדסה (ייצור ושיווק מוצרי בטון, קירות תומכים, צינורות להתפלה ולניקוז, אדני רכבת ועוד), מגזר התעשייה בחו"ל ונדל"ן מניב.
גיורא אקרשטיין הוא איש של תעשייה ועשייה, בכל נימי נפשו והדחף הזה להמציא ולייצר, הוא הכח המניע שלו. הוא יכול היה לבחור להוביל את החברה בכיוון כלכלי, על ידי ניהול ההון שלה ויצירת רווחים בדרך הזו והוא יכול היה גם לבחור להוביל את החברה בכיוון של בנייה, יזמות והשקעות בנכסי נדל"ן (אחד מהמנהלים של החברה, היה בזמנו נתן חץ, שפרש והפך ליזם בולט בענף הנדל"ן הישראלי), יחד עם זאת, הוא העדיף להמשיך ולהתמקד בתעשייה, כציר מרכזי של פעילות החברה ורווחיה.
אנקדוטה שמספר מיקי תורג'מן, מתארת בוקר בו הוא נכנס לגיורא אקרשטיין ועדכן אותו על קבלן גדול בצפון, שמעוניין להיפגש איתם לגבי פרויקט שהוא רוצה לבנות "באותו בוקר נכנס איתי לגיורא גם צבי אלטשולר, איש הכספים של החברה, שרצה לשבת עם גיורא על תכנית כלכלית שבנה, שתניב רווחי הון בכספי החברה – אבל גיורא העדיף לנסוע איתי לחיפה ולהיפגש עם הקבלן. אני בטוח שהרווחים שאלטשולר יכול היה לייצר מהתכנית שהציע, בטח היו גבוהים יותר מאשר התשלום שקיבלנו מהקבלן החיפאי. אבל גיורא לא הסתכל על הכסף, העשייה הייתה זו שעניינה אותו".
גיורא אקרשטיין פנה עתה להרחיב את הייצור של החברה, למגזר ההנדסה. כבר כשאהוד ברק הצהיר שהוא יפנה את לבנון כאשר יבחר כראש ממשלה, הוא קרא מיד למיקי תורג'מן וביקש ממנו להיערך ולהתחיל לפתח ייצור בתחום חדש: מוצרי מיגון. צה"ל נסוג מלבנון במאי 2000 ואקרשטיין ליוותה את היציאה של הצבא, בייצור התשתית המחודשת בפנים הארץ – עמדות לחיילים, מגדלים, מיגוניות, חדרי אוכל מוגנים וכדומה. האינתיפדה שפרצה באותה עת, הגבירה את הצורך והביקוש למוצרים אלה.
כיום ובעת כתיבת שורות אלה, למרות שמלחמת ה-7 באוקטובר, עצרה את עבודות המיגון בגבול הצפון, המלחמה הביאה עמה ביקושים גבוהים למוצרי החברה, בעיקר בתחומי המיגון וצרכים ביטחוניים.

רחבת דיכמן בבאר שבע. אדריכלות קימל אשכולות. הרחבה – חיוטין אדריכלים. צילום עמית גרון

אדריכלות ישר אדריכלים. צילום תומר בורמד

האדם מאחורי המכונה

מאחורי תעשיות ענק בישראל, בסדר גודל של אקרשטיין, עומדות לעתים משפחות ובעלים, אשר האישיות שלהם אינה קריטית להצלחת מפעליהן וכל גוף עסקי אשר ירכוש את המפעל מידיהן וינהל אותו כהלכה, יצליח באותה מידה כמותן. המעורבות והנגישות של בעלי אותם מפעלים, בחיי היומיום של מפעליהן, לא קרובה והנעשה בפועל על רצפת המפעל המאובקת אצלם, נחזה אצלם אם בכלל, דרך מצלמות. ניהול המשאב האנושי אצלם, הוא אינסטרומנטלי ומעמדי ועובדיהם מכירים אותם יותר דרך התקשורת, מאשר הזכות להתוודע אליהם באופן אישי.
שיחה עם עובדי אקרשטיין, תגלה עובדה החוזרת כחוט השני – ממנהל המפעל, דרך הפועל ליד המכונה ועד לספק שמעניק לחברה שירותים, כל אחד מהם אומר "אני עובד כאן בשביל גיורא ואני נמצא כאן בזכותו".
בסופו של דבר, "חברה" היא ישות ערטילאית, בעוד שהמשאב האנושי שלה, הוא הדבר האמיתי וזה שקובע את הצלחתה ואת יכולותיה. גיורא אקרשטיין ניחן גם בהבנה של הפוטנציאל העסקי והיצרני שטמון בהון האנושי של החברה וגם ביכולת להפעיל את כל העובדים כשותפים לדרך, להצלחה ולהתלהבות בעשייה, כל זה בזכות הסקרנות האנושית האמיתית שלו וחוסר האמצעיות.
"זה בנה את אקרשטיין. אם אתה שואל אותי מה התכונה הכי מדהימה של גיורא, זה היכולת שלו לקחת אנשים ולתת להם רוח גבית, לעבוד ולבוא עם רעיונות, הוא לוקח על עצמו את הריסק גם אם הרעיונות שלהם יכשלו. מקסימום זה יתרום לכך שהם יהיו יותר חכמים בעתיד", מספר מיקי תורג'מן והוא מוסיף ומספר אנקדוטה להמחשה "אחרי שגיורא קנה את מפעל 'המסלול', ב-1982, נפגשנו עם חרט שעבד שם ועבר כעת לעבוד אצלנו. הוא סיפר להם שליכטנשטיין, הבעלים של 'המסלול', היה מתערב כל הזמן בעבודה שלו ומעיר לו. הוא גילה נו שזה פגע בגאווה המקצועית שלו וגם במוטיבציה שלו. גיורא אמר לי 'אתה רואה מיקי, זו הסיבה ש'המסלול' נפלו".

מרכז תיאו. אדריכלות אסף לרמן. צילום נמרוד לוי

גיורא הצעיר, שהיה עם טמפרמנט קצר רוח, שהגיב בזעם על חוסר שלימות מקצועית למד עם הזמן להתמתן, לשחרר ולתת לעובד להרגיש עצמאי בעשייה וברעיונות – ובהצלחות.
אקרשטיין שמה דגש כאבן יסוד על המשאב האנושי שעמד מאחורי החברה. עובדים הרגישו שותפים, הם בנו את החברה וניבנו על ידה, הם בנו והגשימו גם את עצמם בתוכה.
גיורא אקרשטיין אכן ניחן בסקרנות אנושית, בחמימות וביכולת לנהל יחסים בגובה העיניים וללא מחיצות, עם כל אחד. הוא ידע לנצל את התכונה הזו שלו, גם כשיקול ניהולי מחושב, שמטרתו הייתה לשמר את העובדים בחברה לאורך זמן ולטעת בהם מוטיבציה. תורג'מן העיד כי הם "לקחו את זה קשה, כאשר מישהו מהעובדים פרש ובמיוחד כאשר עבר לעבוד בחברה מתחרה".
אבל אפשר לראות גם בכך "ציונות", בהזדמנות שקיבלו מאות עובדים ודוגמאות יש הרבה. אם זה שרלי, שעלה ארצה בגיל 14 ממרוקו, החל לעבוד במפעל באשדוד כשהיה בגיל 25 וכיום הוא מנהל המפעל.

קיבוץ גלויות. אדריכלות בר אוריין. צילום עמית גרון

מיקי תורג'מן, שהחל לעבוד בחברה בינואר 1983 ועד לפרישתו ממנה, לאחר 40 שנה. תחילה כמהנדס ובהמשך, בתור סמנכ"ל פיתוח עסקי, יד ימינו של אקרשטיין ושותף לכל ההחלטות החשובות בחברה. "הייתי מהנדס בנין בוגר הטכניון וכל החברים שלי מהלימודים מצאו משרות טובות והתברגו בחברות נחשבות. הם היו צוחקים עלי – מה יש לך לתכנן במפעל שמייצר בלטות כל היום?" מספר תורג'מן "מהר מאד אחרי שהתחלתי לעבוד באקרשטיין, גיורא התחיל להעביר לי סמכויות ואחריות, כמו לנהל את פרויקט תכנון כלא אנסאר בלבנון, שעבר לעתלית והפך לכלא 6. למרות שהייתי מהנדס, הוא נתן לי לפלס דרכי לפי הנטיות שלי ולא להישאר רק בהנדסת מקלטים. זה גרם לי לזקוף את הראש מול כל החברים שלי מהטכניון וגם להבין את הפוטנציאל והיכולות שיש לי".
עד למועד בו גיורא אקרשטיין העביר את ניהול החברה כמנכ"ל, לבנו צביקה, הוא נהג לשבת עם מיקי תורג'מן ומנהלי המפעלים ולקיים פגישות אישיות עם כל עובד בחברה – 500 עובדים, יהודים, ערבים, דרוזים, ילידי רוסיה או מרוקו. "הוא היה שואל אותם אם יש משהו שהם רוצים לבקש", מספר תורג'מן "פעם ישב מולנו עובד עם שיניים פגומות וגיורא התעניין מדוע הוא לא מטפל בהן. העובד השיב כי שכרו אינו מאפשר לו לממן את זה. גיורא מיד הורה לי לדאוג לממן טיפולי שיניים לאותו עובד. זה לא פלא שעובדים היו מוכנים לעשות בשבילו הכל ולגמול לו בעבודתם".

ועכשיו הספר

הספר החדש, הרואה אור בימים אלה, מבקש למסגר את הסיפור הזה בפרספקטיבה רחבה: לא רק סיפורו של אדם או של חברה, אלא תיעוד של תהליך לאומי. דרך התפתחותה של אקרשטיין – ממפעל בלטות קטן בדרום תל אביב של שנות ה-30 ועד לתאגיד תעשייתי בינלאומי – נפרשת גם ההיסטוריה של הבנייה בישראל, של התשתיות, ושל השפה האדריכלית המקומית.
המהלך המשמעותי ביותר שהוביל גיורא אקרשטיין היה המעבר לייצור אבנים משתלבות – החלטה שנראתה בתחילה לא אינטואיטיבית, אך שינתה את פני המרחב הציבורי. האבנים הללו לא רק סיפקו פתרון פונקציונלי, אלא פתחו אפשרויות חדשות לאדריכלים ולאדריכלי נוף: יצירת דפוסים, קימורים ושפה אורבנית מגוונת. כך הפכו מדרכות, כיכרות וטיילות לאלמנטים עיצוביים של ממש.
פרויקטים מרכזיים, כמו טיילת תל אביב וכיכר רבין, מדגימים את המעבר הזה – מהפשטות המונוטונית של אבני מדרכה גדולות לפסיפס עירוני עשיר. בהמשך, חדרו האבנים המשתלבות גם למרחב הפרטי, והפכו לסטנדרט חדש בבנייה למגורים.
הספר מדגיש כיצד אקרשטיין לא הסתפקה בתחום אחד, אלא התפתחה למגוון מגזרי פעילות – מתשתיות והנדסה ועד פתרונות מיגון. החלטות אסטרטגיות, כמו רכישת המתחרה “המסלול”, ממחישות את היכולת לשלב בין חזון עסקי לאומץ תעשייתי.
אך לצד כל אלה, עולה גם דמותו של האדם שמאחורי המותג. גיורא אקרשטיין מתואר כמי שהאמין בכוחו של ההון האנושי לא פחות מאשר בכוחו של החומר. מעורבותו הישירה, הקשר עם העובדים והנכונות לקחת סיכונים על רעיונות חדשים – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מה-DNA של החברה.
הספר החדש אינו רק מבט לאחור, אלא גם מסמך תרבותי שמחבר בין חומר, מקום וזמן. דרך סיפורה של אקרשטיין מתגלה כיצד תעשייה יכולה להיות שותפה פעילה בבניית זהות לאומית – לא רק באמצעות מוצרים, אלא דרך השפעה מתמשכת על האופן שבו נראים וחווים המרחבים הציבוריים בישראל. זהו סיפור על אבנים, אך יותר מכך – על האנשים שהניחו אותן ועל המדינה שצמחה סביבן.