מעמד האדריכל. די בשתי המילים הללו כדי לעורר דיונים ארוכים אודות התהליך שעבר מקצוע האדריכלות מתקופת העדנה לה זכה בשנות הקמת המדינה ולאחריה, כאשר היווה חלק מהותי מבניין הארץ והגדיר הלכה למעשה את הסביבה הבנויה באופן פיסי וערכי, אל התקופה הנוכחית בה הכוח השולט הוא הכלכלה, והאדריכלים הפכו לכלי שרת בידיהם של בעלי המאה.
אדריכל רני שור מנחה את הדיון, לצידו אדריכל יואב אנדרמן, אדריכל פיצו קדם ואדריכלית אסנת ברש. משתתפים נוספים בדיון, אדריכל עמי שנער ואדריכלית היידי ארד
ביקשנו אמריקה – קיבלנו
ב”ועידת ישראל לאדריכלות ועיצוב” האחרונה, נערך פאנל של אדריכלים בנושא הטעון הנוגע למעמדם של אדריכלים במציאות היומיומית של התכנון והבנייה בישראל. הפאנל כלל קשת רחבה של אדריכלים – החל משלב המתמחים, דרך אדריכלים צעירים שיצאו לעצמאות, וכלה באדריכלים ותיקים שכבר נמצאים שנים רבות במקצוע ושותפים במשרדים הגדולים בישראל. החברים בפאנל: אדר’ היידי ארד מהמסלול האקדמי המכללה למנהל, אדר’ עמי שנער ממשרד מן-שנער, אדר’ פיצו קדם, אדר’ אסנת ברש, אדר’ יואב אנדרמן, אדר’ רני שור.
“האויב הגדול ביותר של האדריכלים הם האדריכלים עצמם” נטען בפאנל. התרבות המקצועית החולה נובעת מהתנהלות פנימית בתוך המקצוע והיא זו המביאה להידרדרות. כל עוד לא קיים קוד אתי מסודר, שהאדריכלים מחויבים לו; כששכר הטרחה נקבע על פי הסף התחתון המוצע; כשלא נשמרים תנאיהם הסוציאליים של עובדים זוטרים במשרדי האדריכלים – האיכות התכנונית והאנושית יורדת ונקבעת על פי המחיר הנמוך ביותר, “הודות” לכוחות השוק.
כיצד אירע הדבר?
גורם אחד לבעיה טמון בפיצול המקצועי וסטטוטורי. בניגוד למקצועות כמו עריכת דין וראיית חשבון, בהם הגוף המקצועי והגוף הסטטוטורי אחד הם, ובעל מקצוע מחויב להיות חלק מאותו גוף על מנת לעסוק במקצוע, באדריכלות הנושא מופרד. הגוף הסטטוטורי שאמון על רישום ורישוי האדריכלים יושב במשרד התמ”ת, ואינו חלק מאיגודי האדריכלים. אלה, לעומת זאת, מתפצלים בין מספר גופים מקצועיים, המנסים לקדם את מעמד האדריכל בדרכם. כיוון שהגופים המקצועיים אינם יכולים לחייב את העוסקים במקצוע לקוד אתי מסודר, לכללי משחק ברורים ולהפעלת סנקציות על אלו העוברים על אותו בסיס ערכי משותף – המקצוע נותר להתעצב על פי חוקי הג’ונג’ל והכלכלה. באופן זה, האדריכלים והיצירה האדריכלית בישראל “משחקים” לידי בעלי ההון.
המשכה של הבעיה אכן טמון בבעלי ההון. דוגמא לכך ניתן לראות בתנאי התחרויות האדריכליות המתקיימות בישראל. כמעט בכל תחרות, מתאפשרת “ברירת המזמין”. שתי מילים קטנות המעידות למעשה על יכולתו של הלקוח להטיל וטו על ההצעה הזוכה, גם אם זו נבחרה על ידי חבר שופטים מקצועי ומקובל. המזמין יכול לבחור בהצעה אחרת, או לחילופין לא לבנות את הפרויקט הנבחר. כלומר: האדריכלים נדרשים לספק את רצונות הלקוח ולא חלילה לדאוג לאיכות האדריכלית של הפרויקט המתוכנן.
סיבה אפשרית שלישית לבעייתיות מעמדו של האדריכל נובעת מהאחריות הציבורית המוטלת על אדריכלים ומניעה רבים מהם לפעול ולתכנן. ההשפעה הסביבתית, הציבורית, החברתית והאסתטית של הפרויקטים המתוכננים נושאת את חתימתו הסופית של האדריכל. לפיכך, במקרים רבים אדריכלים מפתחים חלופות והצעות שונות על מנת להגיע לפתרון המיטבי. הפיתוח, הנעשה על חשבון זמנם של האדריכלים – אינו מתוגמל במקרים רבים. בעלי ההון אינם רואים לעצמם חובה לתגמל את האדריכלים על אותם חיבוטי נפש, חלופות תכנוניות ומערכת השיקולים הרחבה שהם מפעילים בבואם לתכנן. התגמול שהם מציעים הוא עבור התוצר הסופי בלבד. לעומת זאת, הביקורת הציבורית העתידית תוטל לפתחו של האדריכל המתכנן.
לאור זאת נשאלת השאלה האם קיימת דרך לשינוי? וגם: האם על דרך הפעולה המתבקשת לאחד בין הגופים המקצועיים לסטטוטוריים? ברב השיח הועלתה גם טענה נגדית: איחוד בין הגוף המקצועי לגוף הסטטוטורי טומן בחובו חסרונות וסכנות. שילוב הכוחות יאדיר את משקלו של הגוף המשולב, מה גם שהכסף שיממן את את המערכות החוקיות – יכנס למשוואת הכוחות. הסכנה במפגש בין כוח לכסף – סכנת שחיתות ופוליטיקה תפגע לבסוף בציבור המיוצג. ועם זאת, בעידן ההפרטה הנוכחי, כנראה שאין מנוס מהתאגדות לצורך שמירה על האינטרסים, בייחוד לבעלי מקצוע שאינם כפופים לגוף מארגן ומחוקק. התאגדות שכזו צריכה להתקיים על בסיס מכנה משותף רחב ככל האפשר שינוסח כך שיאגד תחת מטרייתו את מרבית הציבור ויאפשר נקיטת פעולה.
לאור זאת ועל מנת שהפאנל שהחל ב”ועידת ישראל לאדריכלות” לא ישמש פלטפורמה להוצאת קיטור ותו לא – הוצע להתחיל בו בניסוח של קוד אתי מחייב. קיימים קודים כאלה ואחרים בגופים המקצועיים אך באופן עובדתי, כיוון שאין חובה למלא אחריהם – הם אינם מגיעים לידיעת ציבור האדריכלים באופן מלא, וסביר להניח שמעטים מודעים להם או מרגישים מחויבים לפעול לאורם. לאחר שיוגדר קוד אתי בשיתוף הציבור המקצועי, יש לקוות שהארגונים יקבלו אותו על עצמם ויחייבו אחר מילואו, בין אם מתוך רצון ערכי לקידום המקצוע ובין אם מתוך רצון ענייני לגיוס חברים. סביב אותם ארגונים ניתן יהיה להתאגד ולצבור את הכוח הנדרש לשינוי וליישור קו אתי ומקצועי שהלך לאיבוד ודרדר את המקצוע למקומו הנוכחי.
בשנים האחרונות כבר הוכח, כי בהתאגדות סביב רעיון משותף טמון פוטנציאל גדול לשינוי. על אחת כמה וכמה בעידן הפייסבוק והטוויטר, בו רעיונות ודעות מוחלפים תדיר ומאפשרים גם התאגדות וירטואלית, דמוקרטית ופתוחה. יש מקום ואף הכרח לחשיבה מחודשת על מקומנו בחברה, בתרבות, בעיצוב הסביבה והישראליות. נקווה שרוח הקיץ המבשרת שינוי, תבשר גם את תחילתו של תהליך להחזרת מקצוע האדריכלות למעמדו הראוי והנכון.
