האדריכלות של פרוייקט מנהרות הכרמל, פרוייקט הנדסי עצום מימדים, מצליחה להתגבר על הנתק בינו לבין סביבתו הבנויה והטבעית

“הרחוב לא יתפרש לפני הבניין, אלא יהא בכמה מפלסים תת-קרקעיים, בו תנוע כל תחבורת ה”מטרופוליס”. המעברים בין המפלסים ייעשו באמצעות גשרי-מתכת ודרגנועים במהירות גבוהה. לכן יש לבטל כל מה שנחשב למונומנטלי ודקורטיבי הקשור למסורות מן העבר. כדי ליצור מבנה שיענה לצרכים החדשים, יש להתבסס על הידע המדעי והטכנולוגי העדכני”. אנטוניו סנט’אליה

מילים חוצבות להבות אלה נאמרו מזמן. לפני קרוב למאה שנה, בתקופה בה היו אנשים שקדמו בברכה את הטכנולוגיות, החומרים והאפשרויות הרבות שהביאה עימה תחילתה של מאה – המאה ה-20. המילים נאמרו על ידי אדריכל צעיר, שקץ במסורות הבנייה העתיקות, שהיו מושתתות על עקרונות חברתיים נוקשים ועל מגבלות החומר. הוא ועמיתיו ניסחו רעיונות אדריכליים חדשים, שהתבססו על הזינוק הטכנולוגי האדיר של אותה תקופה: המהירות של המנוע, הדיוק והחזרתיות של המכונה, העוצמה והפלסטיות של הבטון והחן המבריק והגמיש של הפלדה. הם שאפו לייצר עולם חדש, בו המרחבים והחללים אינם עוד מגבלה, אלא יעד נוסף שיש לכבוש ולהתאים לסדר העולמי המשתנה. על אף הלקח הנורא של עוצמת המכונה — לקח שנלמד בעזרת שתי מלחמות עולם, רצונו של האדם לשלוט על עולמו ולהתכחש למגבלותיו הגשמיות לא דעך.

ברוח רעיונות אלה, נהגה לפני שנים רבות רעיון, שהיום יתפס כבדיוני לחלוטין: ליצור רשת תחבורה, שתאפשר מעבר קל ונוח של אנשים ושל סחורות לאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון. מתכנניו הבריטיים, אדוני הארץ הקודמים, תכננו לכרות מנהרה דרך הר הכרמל, כחלק מרשת של כבישים שיאפשרו את חיבור הנמל בחיפה ואת כביש החוף הישראלי למצרים, לסוריה, לעירק ומשם להודו. עזיבת הבריטים את הארץ דחתה את הגשמת חזון המזרח התיכון למועד בלתי ידוע. עם זאת, לפני כשנה וחצי, נחנך חלק אחד של החלום הזה והיה למציאות. מנהרות נכרו תחת הכרמל. שני זוגות של מנהרות דו סטריות נכרו בין אזור התעשייה של מפרץ חיפה במזרח ובין כביש החוף ופארק ההיי טק של מ.ת.מ במערב. המנהרות אינן רציפות — מחלף מסועף נוסף שובר את רצף התנועה התת קרקעית שלהן במרכזן, על גדתו של ואדי רושמיה, המהווה את אגן הניקוז המרכזי של מזרח צפון הכרמל. שם מתאפשרת נקודת כניסה ויציאה נוספת, המחברת את ציר התנועה המהיר למערכת התנועה העירונית. שלושה שערי כניסה ויציאה נחצבו בדופן ההר. בשתי הכניסות הראשיות למנהרות תוכננו גם מספר מבני שירות. שני מבני שער גדולים תוכננו אף הם כדי להדגיש את הכניסה לחלל היחודי הזה.
מנהרות הכרמל הציבו אתגרים גדולים בפני האדריכלים שתכננו אותן: מגמות סותרות בתכנון חייבו התייחסות פרטנית לכל אחד מחלקיו של הפרוייקט. מצד אחד, היה רצון ברור לתכנן את שערי הגישה למנהרות כנקודות ציון מובחנות בנוף. מצד שני, קנה המידה החריג של השערים הקשה על שילובם ברקמה העירונית המפוררת של חיפה. בשל השוני הסביבתי המהותי עוצב כל שער בנפרד, בהתאם למיקומו הספציפי. זאת, למרות השאיפה המנוגדת ליצור אחידות בין מבני השערים. וכך, למרות השוני הרב, חיפוי האבנים המסותתות, הממשיך, כביכול, את צלע ההר ממנו פרצו המנהרות — חוזר בכל אחד מהשערים ומביא את המדרון הטבעי לידי סיומו הדרמטי. אולם האתגר האדריכלי הגדול והמורכב ביותר בפרוייקט, נבע מהיותו פרוייקט פוטוריסטי — מרחב הנחזה בתנועה מהירה. להבדיל מבניינים הנחזים במהירות הליכה ומאפשרים נקודות התייחסות רבות מחוץ לבניין ובתוכו, ה’חדרים’ של מנהרות הכרמל מורכבים מחללי חוץ, ממבני שערים וממסדרונות תנועה ארוכים ואחידים. הצורך ליצור תחושת חלל מובחנת וברורה בחללים אלה, שהעוברים בהם עסוקים בדרך כלל בנהיגה ובתשלום, מבטא יותר מכל את הבעיתיות בשילובן של המנהרות בסביבתן. כיצד ניתן, איפוא, ליצור חללים אדריכליים מובהקים בסביבה משתנה, סביבה החסרה מאפיינים אדריכליים ברורים?

מסתבר, שלמרות מימדיו החריגים של הפרוייקט, התשובה נעוצה דווקא בפרטים הקטנים. הם אלה שעושים את ההבדל בין אוסף אקראי של חללים, המחוברים בציר תנועה משותף, לבין חלל אחד ארוך, המגיב לסביבה המשתנה שלו, אך שומר על צביונו העצמאי. עוד טרם ההגעה לנקודת הכניסה למנהרות, מאפשרים מבני השער את ההצצה הראשונה לעבר המתחם. הגג שלהם, בעל החתך המעוגל, דמוי כנף המטוס, משדר מהירות ותנופה. חתך הגג המעוגל נחזה דווקא מהצד – מכביש הגישה למנהרות – ולא מעמדת ההמתנה בתור לקופת התשלום. לממתינים בתור הכניסה, חושף הגג את מבנה המסבך המתוחכם התומך בו ומחזק בכך את תחושת הקלילות של המבנה. רק אחר כך מתחילה הנסיעה במנהרות: קירות תמך מאסיביים פורצים נתיב בדופן ההר ונגמרים בצמד פתחים מעוגלים. קירות התמך נגמרים במקצב מתחלף של חיפוי אבן מלאכותית ושל בטון חשוף. מהירות הנסיעה המתגברת מטשטשת את הגבול בין האבן לבין הבטון – בין הטבעי לבנוי. בתוך המנהרה עצמה, במהירות נסיעה של כביש מהיר, כמעט בלתי אפשרי להבחין בפרטים. קירות בטון מעוגלים ובהירים מחפים את צדי המנהרה החצובה עד לאמצע גובהה. הם בולעים את ההד המוחזר ומעניקים למנהרה תחושת זרימה יעילה. תאי חירום אדומים עשויים מתכת מפרים בקצב אחיד את רצף הקירות הבהירים. בשל מהירות הנסיעה, נתפסים תאים אלה כהבזקים אדומים לאורך הקיר הלבן, בדומה לאורות הסימון של מסלול המראה. כדי להדגיש עוד יותר את זרימת הנסיעה, הושארה תקרת המנהרה ללא גימור. הבטון המותז, המצפה את כל קירות הפנים של המנהרה לא נצבע כלל. תחת זאת, תאורת המנהרה ניצבת מתחתיו ומעצימה עוד יותר את הניגוד בין הקירות הבהירים לבין התקרה הכהה. השימוש באמצעים אלה, כמו מעלים את תקרת המנהרה ומקלים את תחושת הסגירות הנובעת מהפרופורציות החריגות של החלל.

בכל שלוש היציאות מן המנהרה, מתחולל מפנה דרמטי. החלל הצינורי, שתנאי האקלים ותאורה שבו אינם משתנים לעולם, מסתיים באחת ומפנה את מקומו לנוף מרהיב. בין אם מדובר בנוף התעשייתי של מפרץ חיפה, במדרונותיו התלולים והמוריקים של ואדי רושמיה או בחוף הים הכחול של דרום העיר, המשובץ במבנייני היי טק נוצצים ובאצטדיון ההולך ונבנה לידם, המעבר בין החללים ממשיך את תחושת ההשתנות הקצבית של המנהרות.
לכאורה, פרויקט מנהרות הכרמל עומד בניגוד לסביבתו. חיפה היא עיר שהאנכיות שלה מורגשת בכל מקום. בנייניה בנויים על צלע ההר, רחובותיה תלולים ומפותלים ושכנותיה דומות יותר לאיים המוקפים בנוף הירוק של הר הכרמל. לתוך הארכיפלג היבשתי הזה הוחדר מונוליט אדיר מימדים, החותר תחת הקשרים העדינים והשבירים בין החלקים השונים. נדמה כאילו תולעת ענקית כרסמה את דרכה תחת ההר והותירה אחרי חורים עצומים במקומות שבהם הרימה את ראשה כדי לשאוף אוויר. והנה, למרות הניגוד הבולט בין המנהרות לסביבתן, מעוררות מנהרות תחושה של שזירה. הן מעוררות את התחושה שבעזרת הטכנולוגיה ובעזרת יכולות הנדסיות מתקדמות, ניתן כעת לייצר קשר נוסף לא רק בין שכונותיה המבודדות מדי של חיפה, אלא גם בין אזור הצפון כולו לבין מרכז הארץ. דומה שרוח המהירות והקדמה של המנהרות מעניקה ביטוי עדכני לדימויה של חיפה כעיר שבליבה פועמת מכונה. הפוטוריזם לא מת – הוא חי – בחיפה.

אדריכלות – פלנקון בע”מ
אדריכלות נוף – מרגלית סוכוי אדריכלי נוף
טקסט – אדריכל עמיר דומיניץ
צילום – אלבטרוס, דרורה שפיץ, שרון שפיץ