לדאק, בצפון הודו, היא בגובה של יותר מ־4,000 מטרים, בין הרים צחיחים, מנזרים עתיקים וכבישים המתפתלים לאורך ההימלאיה. באוגוסט 2026 התקיימה לראשונה sā Ladakh Biennale — תערוכת אמנות המשתרעת על פני כ־230 קילומטרים, לאורך הדרך שבין לה לקרגיל. תחת הכותרת Signals from Another Star, היא אינה מתכנסת למוזיאון או למתחם אחד. היא נפרשת בתוך הנוף עצמו, בשמונה מוקדים: לה, ליקיר, באסקו, נורלה, למאיורו, הנסקו, מולבק וקרגיל.
אין מסלול מחייב ואין "מרכז" שאליו כולם היו אמורים להגיע. אפשר היה להתחיל מכל כיוון, לעצור בכפר, במנזר או באתר אחר, להישאר כמה שרוצים ולהמשיך הלאה. כדי לראות את כולה צריך כמה ימים, נהג, סבלנות – וזמן להסתגל לגובה.
שמה של הביאנלה, sā, פירושו "אדמה" בלדאקית. המילה הזאת מגדירה היטב את נקודת המוצא של הפרויקט: לא להביא תערוכה למקום, אלא להתחיל מהמקום עצמו. האוצר וישאל ק' דר Vishal K Dar, יחד עם האוצר השותף טסרינג מוטופ סידהו, הזמינו אמנים מלדאק, מהודו ומרחבי העולם לפתח עבודות מתוך מחקר ושהייה באזור. בין המשתתפים נמצאים אוונטיקה באווה, ג'יטיש קאלט, אגנסקה קורנט, אנה ירמולייבה, אמריט קרקי, סטנזין צפל ואורגיין זאווה.
העבודות עוסקות בנושאים שאינם תיאורטיים עבור תושבי האזור: מחסור במים, נסיגת קרחונים, הגירה, שינויי אקלים וזיכרון תרבותי. חלקן משתמשות בחומרים מקומיים או מתכלים, וחלקן נוצרו מתוך קשר ישיר עם הקהילות המקומיות.

במקום שהנוף יהיה תפאורה לעבודת האמנות, הוא הופך לחלק ממנה. sā אינה נולדת יש מאין. הפרויקט החל ב־2023 וב־2024 כתערוכות אמנות־אדמה, ורק ב־2026 קיבל את הפורמט של ביאנלה. גם הבחירה לקיים אותה אחת לשנתיים היא משמעותית. בעולם האמנות הבינלאומי, שבו הירידים, הביאנלות והתערוכות הגדולות הולכים ומתרבים, המהירות הפכה כמעט לברירת מחדל. אמנים נדרשים לייצר, לנסוע, להציג ולהמשיך הלאה. תערוכה אחת מסתיימת בדיוק כאשר הבאה כבר מתחילה.
ובכל זאת, קשה לקרוא לביאנלה הזאת "אקולוגית" בלי הסתייגות. כדי להגיע ללדאק צריך לטוס. אמנים, אוצרים ומבקרים המגיעים מרחבי העולם מוסיפים עומס סביבתי לאזור רגיש ממילא. גם נסיעה איטית יותר בתוך האזור אינה מוחקת את טביעת הרגל שנוצרת מעצם קיומו של אירוע בינלאומי במקום מרוחק כל כך.
השאלה גם האם עצם קיומה מוצדק: מה תערוכה בינלאומית יכולה להחזיר למקום שמארח אותה? מה היא משאירה אחריה? האם היא מחזקת את האמנים המקומיים ואת חיי התרבות באזור? האם נוצרים קשרים שימשיכו להתקיים גם לאחר שהמבקרים יעזבו?