קסם, כמו רבים מבני דורה, לוקחת את החימר הרחק מעבר לגבולות המסורתיים והקראפטיים שלו. החומר, שבעבר שויך לפונקציונליות או לדקורטיביות, הופך אצלה לשפה חופשית, חסרת מעצורים. עולם הדימויים שלה – ממש כמו האישה עצמה – מבעבע, מתפצל ונע לכל הכיוונים, בין תום לאופל, בין פנטזיה לאי־נחת. היא סופגת השפעות, במודע או שלא, ממגוון רחב של עולמות: אמנות גבוהה ונמוכה, קולנוע, צעצועים, תרבות פופ ודמיון ילדי. בדמויות שלה אפשר לזהות קולגות יוצרים כמו וולט דיסני, ל־H.R. Giger ואפילו לאנטואן דה סנט־אכזופרי.
מתוך המפגש של כל זה, מתגבשת בסופו של תהליך, שפה אישית, כזו שניתן לזהות רק אותה.

הבית של קסם, בשכונה השקטה והמנומנמת של נס ציונה, הוא המשך ישיר של עולמה האמנותי – מובלעת תיאטרלית בתוך היומיום. זהו לא רק מקום מגורים, אלא יצירה כוללת. מכף רגלה של בובה ועד ראש של חזיר, מהכניסה פנימה מתלוות אליך דמויות: הן יושבות בסלון, מהלכות על מדפי כלי המטבח, ולעיתים גם ממתינות לך בחדר השירותים. הבית כולו מתפקד כתיאטרון פרטי, אינטימי, שבו האמנות אינה מוצגת – היא חיה, נושמת ומביטה חזרה במבקר.

זה לא בית שמכיל אמנות – זו אמנות שמשמשת לבית. כאן לא נכנסים לחלל כדי “להתרשם”, אלא כדי להשתתף. הבית של קסם אינו מבקש שקט או ניטרליות, הוא דורש נוכחות, מבט, תגובה רגשית. זהו מרחב שבו הגבול בין אובייקט, דמות ודיירת מיטשטש והיומיום הופך לבמה. מהרגע הראשון ברור: זהו מקום שבו הפנטזיה לא תלויה על הקיר – היא מתהלכת בחדר.

הבית אינו מתפקד כ"קופסה לבנה" או כחלל רקע, אלא כגוף פעיל בשיח האמנותי. החללים אינם סטריליים או מהודקים, אלא טעונים בשכבות, צבעים ונוכחות. כל נישה, מדף או מעבר הופכים לאתר התרחשות: במה קטנה לדמות, לאובייקט, לסיפור. אין כאן היררכיה ברורה בין חלל ציבורי לפרטי, בין פונקציה לאקספרסיה – הסלון, המטבח וחדרי השירותים שווים כולם כמרחבים דרמטיים. התנועה בבית מייצרת חוויה כמעט קולנועית: פריים אחר פריים נחשף עולם נוסף, וביחד נוצר רצף מרובד שבו המגורים עצמם הופכים לאקט יצירתי מתמשך.

הבית של ליאור קסם חממה מתנגד לשקט, לאיפוק, להפרדה המנומסת בין אמנות לחיים. כאן אין קירות לבנים שמבקשים להיעלם ואין חפצים שממתינים לאישור. כל דמות נוכחת, כל אובייקט מדבר, כל פינה דורשת יחס. זהו בית שמאמין בכוח של עודף, של פנטזיה, של רגש בלתי מסונן – ומבין שאמנות אמיתית אינה מתקיימת על כן תצוגה, אלא בתוך היומיום, בלב הסלון, מעל הכיור, מיישירה מבט. זהו מרחב שחי כיצירה מתמשכת, ומסרב להבחין בין מגורים לתיאטרון, בין פרטי לאמנותי, בין החיים עצמם לבין הדימוי שלהם.