בצילומיה של הצלמת האמנותית מרימי צדוק, הר תבור אינו רק נוף – הוא סיפור. סיפור של אור משתנה, של שקט פנימי, כמיהה, של טבע העומד מלכת ונושם בקצב אחר.
צדוק, הידועה ברגישותה לפרטים ובשפה הצילומית הייחודית שלה, מתבוננת בהר בתפילה שקטה – מרחוק ומקרוב, באור ראשון ובשקיעה חיוורת של יום דועך. כל פריים אצלה הוא מרחב להתבוננות, לא רק במקום, אלא גם בעצמנו. לא בכדי היא כותבת "כי אין יופיו של הר תלוי רק בעצמו, תלוי הוא גם בסביבתו."
הצילומים שלה מהווים חלק מפרויקט מתמשך, שבו היא מתעדת את נופי הארץ מנקודת מבט פנימית, פיוטית וחקרנית – כמי שמבקשת לחשוף את הנשמה שבנוף ולא רק את צורתו.
יש הרים שאתם חולפים על פניהם ויש הר שאתם נשארים ניצבים לעמוד מולו. הר תבור הוא נוף ילדות או נוף מולדת, אבל עבור צדוק הוא דמות. הר שמחזיר לה שקט, מעלה בה געגוע, שואל אותה שאלה בכל מבט.

ישנם אנשים שאוהבים לאכול,
ללבוש, לטוס ולטייל
אוהבים הם ילדים, חג, מנהג והרגל
אוהבים לכתוב סיפור, פואמה ושיר
ובזמנם הפנוי אף כותבים הם חמשיר
הרבה אהבות יש להרבה אנשים
כולן ראויות, טובות ומשמחות את החיים
אבל יודעת אני גם שישנם כאלו
שבוודאי אינם מבינים
ואולי גם מפקפקים, האם אכן כך הדבר
כשאני אומרת להם
שאני אוהבת הר.

הצילומים שבספר הזה אינם תיעוד של מקום. הם שיחה פנימית עם הר ועם נוף החובק אותו. בחורף ובקיץ, באובך ובאור צלול, בצהריים בוערים או בין ערביים כחולים ורכים – היא עומדת מול התבור שוב ושוב ובכל פעם הוא אחר. גם היא.
צדוק בחרה שם לספר "האישה שאוהבת הר", כי כך בדיוק היא הרגישה – לא כצלמת, אלא כאישה העומדת מול הר שהיא אוהבת. אהבה אילמת, מתבוננת, סבלנית, לעתים כואבת ותמיד נאמנה.

להזמנת הספר

אני אישה של צעדים קטנים.
לפעמים קטנים מאד.
למה? כי בשבילי הם לא קטנים בכלל,
כל צעד כזה, הנחשב קטן,
בשבילי הוא עולם ומלואו, כאילו פסעתי
ברגליי וחציתי עולם, ככה בלי לזוז…
עומדת כאן עם המצלמה, זזה טיפה ימינה,
טיפה שמאלה… מחכה רגע לשמש…
מטה את המצלמה, ניע זעיר הצידה…
משלבת דמיון ו… הופ, הנה אני
בטרק מסעיר בעולם.
כן, ככה באמצע בוקר, אני כבר
בסיורים ענקיים וחוצה יבשות
והפעם בצעדים גדולים, רחבים.
איפה לא הייתי, אל תשאלו, לא מגלה.