הבחירה בבצק אינה מבודדת בעולם האמנות. בשנים האחרונות אמנים שונים משתמשים במזון ובחומרים ביתיים כדי לבחון נושאים כמו גוף, זיכרון, זהות, עבודה וחלוף הזמן.
אחת הדוגמאות הקרובות במיוחד היא האמנית האוסטרלית־אמריקאית Santina Amato, שעובדת עם בצק לצד צילום, וידאו, פיסול ומיצב. אצלה הבצק אינו רק חומר אלא גם מטאפורה: הוא תופח, נסדק, קורס ומשנה צורה, ולכן מאפשר לה לדבר על גוף, בית, טיפול, זיכרון ואובדן.
גם האמן הישראלי שחר מרכוס השתמש לאורך השנים בלחם ובבצק כחומרים מתכלים בעבודות פרפורמנס ווידאו. אצלו המזון הופך לעיתים לסמל של הישרדות, גוף וזהות, והוא משתמש באופיו הזמני של החומר כדי לטשטש את הגבול בין פעולה יומיומית לבין יצירת אמנות. גם אביבית סגל הישראלית משלבת צילום ומיצבי בצק בעבודתה.
ויש גם מי שהפכו את המזון כולו למדיום צילומי. הצלם הבריטי Carl Warner, למשל, יוצר באמצעות ירקות, פירות, לחם ומוצרי מזון אחרים נופים שלמים שנראים במבט ראשון אמיתיים לחלוטין. כאן האוכל אינו רק המצולם – הוא חומר הבנייה שממנו נוצר הדימוי.

אבל אצל מלנית נקודת המבט שונה. היא אינה מבקשת להפוך את הבצק לנוף או להשתמש בו כסמל בלבד. היא מתעניינת בתכונות הפיזיות שלו: ברכות, במרקם, בסדקים, בקפלים וביכולת שלו להשתנות. היא בונה את האובייקט ואז מצלמת אותו, כך שהצילום הוא רק השלב האחרון בתהליך יצירה חומרי. הצופה אינו יודע מיד אם הוא מביט בצילום, בפיסול או באובייקט שנמצא איפשהו ביניהם.
הבצק מתאים לכך באופן כמעט מושלם. הוא חומר שאינו נשאר כפי שהוא. הוא יכול להיות רך או קשיח, חלק או מחוספס, שלם או סדוק. הוא תופח, מתייבש, משנה צורה וסופג לתוכו את הסימנים שמוטבעים בו. במילים אחרות, הוא מתעד את הזמן שעובר עליו.

וכאן הצילום נכנס לתמונה. מלנית מנסה לעצור באמצעות המצלמה תהליך שנמצא כל הזמן בתנועה. לתפוס רגע אחד בחייו של חומר שעתיד להשתנות שוב.
החקירה הזו מתחברת לעיסוק רחב יותר שמלווה את עבודתה לאורך השנים: גוף, זמן, שינוי, זיכרון וזהות. מלנית מגדירה את עצמה כ־Emotive Documentarian, אמנית שמתעניינת במה שמתרחש מתחת לפני השטח של הדימוי. לצד צילום היא משלבת בעבודתה פוטומונטאז', וידאו ושכבות של חומרים שונים, ובהם גם שעווה.
מעניין במיוחד הוא הרצון שלה לגרום לצופה להתעכב לפני שהוא מזהה. בעולם שבו כמעט כל דבר מקבל שם בשבריר שנייה, היא יוצרת דימויים שמבקשים מאיתנו להישאר עוד רגע עם סימן השאלה. האם זה בד? עור? נייר? אולי משהו חי?
רק בהמשך מתברר שמדובר בבצק.
וזה בדיוק הרגע שמעניין את מלנית – הרגע שבו חומר מוכר יוצא מההקשר שלו ומקבל זהות חדשה. מה שהיה שימושי הופך למסתורי, ומה שנגענו בו אינספור פעמים בלי לחשוב הופך פתאום לאובייקט שמבקש מאיתנו להתבונן בו.