היא יוצרת המון סוגים שונים של אמנות – ציורים, פסלים, מיצגים ומיצבים, אבל האמנית היפנית מכונה “נסיכת הנקודות”, מאחר ולכולם יש דבר אחד במשותף – נקודות.
מה הקטע של Yayoi Kusama עם הנקודות? קוסמה מספרת איך כשהייתה ילדה קטנה, טיילה בשדה פרחים, אשר כול הפרחים התחילו לדבר איתה. ראשי הפרחים נראו כמו נקודות והיא מספרת שהיא הרגישה שהיא נבלעת לתוך השדה הזה של נקודות אינסופיות.
החוויה המוזרה הזו, שמבקרי אמנות ביפן הצליחו לערער את אמתותה, השפיעה על רוב עבודתה המאוחרת. על ידי הוספת סימנים ונקודות לציורים, לרישומים, לחפצים ולבגדים שלה, היא מרגישה כאילו היא גורמת להם (ולעצמה) להתמוסס לתוך היקום הגדול יותר ולהיות חלק ממנו. “כדור הארץ שלנו הוא רק נקודה אחת בין מיליון כוכבים בקוסמוס. נקודות הן דרך לאינסוף”, היא אומרת “כאשר אנו מחליפים את עצמנו וכל דבר אחר בטבע, בנקודות, אנו הופכים לחלק מהאחדות של הסביבה שלנו”.
היא גם יוצרת סביבות המאכלסות אינסוף נקודות, כדי שנוכל לחוות גם אנו את התחושה הזו של היעלמותנו ביקום. היא קוראת לחדרים הללו “חדרי האינסוף” ויוצרת אותם על ידי התקנת מאות נורות LED צבעוניות מהבהבות בחדרי מראה “אינפיניטי”, המשתקפות ללא סוף במראות וגורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו נמצאים בחלל אינסופי.

 

 

 

קוסאמה נולדה בעיירה Matsumoto ביפן בשנת 1929. בילדותה ציירה דלעות ופרחים במשתלה שניהלו הוריה. היא אהבה לצייר וחרף המשטר הקפדני של הוריה, אשר לא הסכימו שבתם תהיה אמנית במקום רעיה ואם ואף קרעו את ציוריה, היא המשיכה לצייר בנחישות ומאחר ולא היה לה כסף לרכוש כלי ציור, היא השתמשה בבוץ ובשקים ישנים לייצור את האמנות שלה.

 

 

הרודנות המשפחתית והרצון להיות אמנית, הניעו אותה להעיז ולכתוב ל-Georgia O’Keefe ולבקש ממנה עצה לתחילת הדרך של אמנית צעירה ובעצתה היא עוברת ב-1957 לניו יורק (אוקיף אף דחקה בסוכן שלה לסייע לאמנית הצעירה ולרכוש ממנה מספר ציורים). לפני שעזבה את יפן, היא השמידה רבים מציוריה המוקדמים.

 

 

קוסמה הפכה היבטים מסיפור חייה לבלתי נפרדים מהפקת האמנות שלה. כמו תיאור ההזיות שחוותה בילדותה הטראומטית בכפר יפני והדבר מדגיש את החיבוק העיקש של קוסמה ביצירת אמנות כמקור ליציבות בחיים סוערים.
במהלך שהותה בת 15 שנים של קוסמה בניו יורק, מ-1958 עד 1973, היא החלה בניסיון רב אכזבות להתפרנס, מתמודדת עם קשיים ואכזבות כמעט בכל צעד. היא התחילה בחיזור מדלת לדלת בגלריות וחנויות אמנות, בניסיון למכור כמה מ-2,000 צבעי המים שהביאה איתה מיפן. האמנית האוטודידקטית שוכרת סטודיו, מלמדת את עצמה לצייר בשמן ומפתחת סגנון שהיה ונשאר עד היום, לגמרי שלה. האמנות הייחודית הזו שלה, תתפתח לצד הפופ ארט והמינימליזם ובהמשך, היא גם תהיה מהאמנים הראשונים שהתנסו באמנות מיצג ואקשן.
המופע הראשון שלה, של חמישה ציורי “אינסוף נטו” ב-1959, היה גילוי מרגש אצל חבריה האמנים, כולל חבר שלה, הסטודנט והמבקר דונלד ג’אד. הוא עבר לגור בלופט מעל שלה ברחוב 19 מזרח וקנה את אחד הציורים הראשונים שלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

קוסמה ניסתה נואשות להצטרף לגלריה גדולה בניו יורק, תנאי ראשון לכל אמן ששואף להצליח. התערוכות שלה אז בגלריות פחות מוכרות בניו יורק, היו חשובות מאוד לקוסאמה, אבל לשוק האמנות, לא כל כך. הן אמנם עזרו לאמנית על ידי רכישת עשרות יצירות ממנה, אך לא הייתה להן שום השפעה על אוצרים או אספנים בעלי השפעה.
מצבה הנפשי של קוסמה מידרדר. גלריות לא רוצות להציג נשים והיא רואה איך אמנים גברים נוחלים הצלחה עם הרעיונות שלה. Claes Oldenburg, בהשראה ספת הבד הפאלית שלה, מייצר את הפסל הרך שבזכותו הוא יתפרסם בעולם, בעוד אנדי וורהול יעתיק את הרעיון החדשני שלה ליצור תמונות חוזרות (אימג’ של סירת משוטים) ולייצר מהן טפט שיכסה את החדר, במיצב שלו One Thousand Boats (אימג’ של פרה). בשנת 1965 יצרה קוסמה את סביבת חדרי המראות האינפיניטי הראשונה בעולם, מבשר לחדרי מראות  שלה, בגלריה קסטלאן בניו יורק. מיד לאחר מכן, בשינוי מוחלט מהסגנון הרגיל שלו, הציג האמן האוונגרד לוקאס סמאראס מיצב מראה משלו בגלריה פייס היוקרתית.

 

 

 

 

 

 

האקלים הפוליטי והתרבותי של עולם האמנות הניו יורקי בשנות ה-60, בעידן שהוא נשלט על ידי הסוחר המשפיע ביותר שלו, ליאו קסטלי – היה אמריקאי מובהק, לבן וזכר. עשרות שנים אחר כך, קסטלי יבקר את האמנית המצליחה בעולם ויודה ששגה בכך שלא אסף אותה תחת כנפיו. אלא שביולי 1960, יומיים לאחר שגלריה ביטלה ביקור בסטודיו שלה, האמנית המבולבלת והמדוכדכת השליכה את עצמה מחלון הקומה השנייה שלה. היא בילתה את ששת השבועות הבאים בהחלמה מפציעתה ולא יכלה לעבוד.
בהמשך, היא חוותה התמוטטות עצבים ואושפזה לאחר ניסיון התאבדות נוסף. תרופות נגד דכאון שלקחה, הקהו את המוטוריקה העדינה שעליה הסתמכה כדי ליצור את ציוריה. תופעת לוואי נוספת, הייתה הזיות.

 

 

 

 

 

 

מול הקשיים והכישלונות שלה בניו יורק, קוסמה בכל זאת הופכת למבוקשת בתערוכות קבוצתיות באירופה, אם כי המכירות שלה היו בעייתיות, במקרה הטוב. היא הציגה בתערוכה לא רשמית בביאנלה בוונציה ב-1966, את המופע “גן הנרקיס”, הצטלמה בקימונו זהב, עם בין מאות כדורי מראה שפיזרה על פני מדשאה, הציבה בגן שלט “הנרקיסיזם שלך למכירה” והציעה את הכדורים עם המראות המשקפות את הפנים, בשני דולרים ליחידה.
למרות שזה יצר יותר חשיפה ממכירות בפועל, קוסמה אימצה את אמנות הפרפורמנס הפוטוגנית כמודל העסקי שלה, כשחזרה לניו יורק. זה היה עיתוי מצוין. בסוף שנות ה-60, תנועת תרבות הנגד בניו-יורק נמצאה בעיצומה והיא העלתה הפנינגים שבהם ציירה נקודות על גופם העירום של המשתתפים. היא אף פעם לא יצאה מהסטודיו שלה, אך ידעה כבר אז לסחור באמנות שלה, מוכרת כרטיסים להקרנות עירום של סרטי הפנינג שלה ומציעה סרטים למכירה בהזמנה במשלוח דואר. היא עיצבה “אופנת אהבה חופשית” (כלומר, שמלות שחושפות את התחת וחולצות עם חורים שהשדיים מבצבצות מהם) למכירה בחנויות כלבו. היא השאילה את שמה לצהובון סקס במרכז העיר, בשם Kusama Orgy. כשהיא מנצלת את התסיסה החברתית והפוליטית של התקופה, קוסמה ביימה הפנינג באתרים טעונים פוליטית, תוך שהיא מנקדת את השחקנים העירומים שלה במתחם הבורסה של ניו יורק ובמקומות ציבוריים רבי עוצמה מאין אלה, עד שהגיעה המשטרה.

 

 

 

 

בכל הפעילות הזו הייתה גם התרסה – אני לא אהיה שפחה של גלריות ורק אני אחליט ואבחר מה, איפה ומתי להציג את העבודות שלי.

 

קוסמה ביקשה להביע רעיונות חתרניים, אנטי ממסדיים ואהבה חופשית, באמצעות עירום ציבורי, מתוך כוונה, לדבריה, לפרק גבולות של זהות, מיניות וגוף. ב-Grand Orgy to Awaken the Dead (1969), קוסמה ציירה נקודות על גופם העירום של המשתתפים במיצג פירטי בגן הפסלים של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. היא הקריאה בפני המשתתפים העירומים, מכתב פתוח שכתבה לנשיא ריצ’רד ניקסון, בו הציעה לו להפסיק את מלחמת ארה”ב בווייטנאם, בתמורה לציור נקודות של אמת נצחית על כל “גופו הקשוח והגברי של הנשיא”. היא הצהירה שזה מסר של אור ואהבה המופנה “לכל העולם”. המבקרים האשימו אותה אז כי היא מחוללת פרובוקציות ופועלת רק כדי לקדם עצמה ולעשות כותרות ואכן, עבודתה הופיעה בעמודים הראשונים של מרבית העיתונים ואף החלה להיות מסוקרת בקביעות בתקשורת. העיתונות המקומית, שהוזמנה תמיד לכל המופעים הפרובוקטיביים הללו, התעייפה לבסוף.

 

 

 

החזרה האובססיבית על נקודות, המשיכה להיות הנושא באמנות של קוסמה, אותה החלה להציג בתחילת שנות ה-60. רבות מהיצירות הוצגו בחדרי מראות, שאפשרו לה ליצור מישורים אינסופיים במייצבים שלה. עבודתה המוקדמת כללה את מה שהיא כינתה ציורי “אינסוף נטו”, המורכבים מאלפי נקודות זעירות שחוזרות באובססיביות על פני בדים גדולים, מבלי להתחשב במגבלות הגודל של הבד וכאילו ממשיכים עד אינסוף. עבודות כאלה חקרו את הגבולות הפיזיים והפסיכולוגיים של הציור, כאשר החזרה האינסופית לכאורה של הסימנים, יצרה תחושה כמעט היפנוטית עבור הצופה והאמן כאחד. ציוריה מאותה תקופה התחברו לתנועה המינימליסטית שהחלה מתהווה אז, אך עברו במהרה לפופ ארט וכמו בדוגמאות שהבאתי, גם לאמנות מיצג. היא הפכה לדמות מרכזית באוונגרד הניו יורקי ועבודותיה הוצגו לצד זו של אמנים כמו דונלד ג’אד, קלייס אולדנבורג ואנדי וורהול.

 

 

 

 

קוסאמה הייתה בת 40 (בשנת 1969) כאשר ביקרה ביפן וניסתה להעלות הפנינג מנוקד בעירום בתוכנית טלוויזיה בבוקר וברחוב בטוקיו. היא צונזרה במהירות ונעצרה על ידי המשטרה.
כשחזרה ליפן סופית ב-1973, היא הייתה שבורה, נואשת ובריאותה קשה. אביה נפטר בשנת 1974. בשנת 1977 עברה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו היא מתגוררת עד היום. היא מנסה שוב להתאבד אבל השיטה לטיפול באמנות בביה”ח, סיפקה סביבה תומכת לקוסאמה כדי לבנות מחדש את חייה ואת העיסוק באמנות שלה.
היא המשיכה לייצר אמנות וגם כתבה שירה וסיפורת סוריאליסטית והמשיכה לקחת חלק בעולם האמנות הבינלאומי. כשברחה מההצרות הפטריארכליות של מדינת הולדתה בשנות ה-50, היא לא התכוונה לחזור ליפן עוד לעולם. כשחזרה ליפן ב-1973, היא הייתה חסרת תקווה מבחינה אמנותית והיא שבה לארצה כשעזבה כניו יורקרית כושלת. אך עתה היא החלה הופכת לגיבורה לאומית.
הטלוויזיה של פוג’י, שהופעלה על ידי אחת הרשתות המובילות במדינה, העלתה ב-1982 תערוכה של עבודותיו של קוסמה וקידמה אותה בתוכנית טלוויזיה. קוסאמה הפכה לפופולרית יותר ויותר ביפן המשגשגת של שנות ה-80, עם תערוכות בגלריות בכל רחבי המדינה, הופעות בטלוויזיה ותשומת לב גוברת מהמוזיאונים.

 

 

 

 

 

 

לאחר מכן הגיעה הביאנלה של ונציה ב-1993 והיסטוריונית האמנות היפנית, אקירה טאטהטה, מצליחה לשכנע את הממשלה והיא נבחרת לייצג את יפן, במיצב בו מילאה חדר מראות בפסלי דלעת מכוסים בנקודות המזוהות איתה. קוסומה השברירית בנפשה, מקימה את המיצב, מלווה בפסיכותרפיסטית, מפחדת מהתמוטטות עצבים, המיצב זוכה להצלחה פנומנלית ומובילה לשינוי עצום באופן קבלתה והכרה בה ביפן. הביאנלה הביאה לקוסמה גם הערכה בינלאומית וגלריות בניו יורק החלו להציג אותה. קנה המידה של העשייה האמנותית שלה חרג מגבולות הסטודיו שלה בבית החולים. למרות שהיא המשיכה לעבוד ממנו עד כמעט 2000, היא נזקקה יותר ויותר ליכולת הפקה וניהול של מערכת משומנת יותר.

 

 

 

 

 

 

על השאיפות הויראליות של קוסמה אמרה האוצרת לין זלבנסקי בתחילת דרכה של האמנית שקוסמה “רוצה שהעבודה שלה תפלוש ותכבוש את העולם כמו מגיפה”. עשרים וחמש שנים ו-122 תערוכות במוזיאונים מאוחר יותר, קוסמה אכן כבשה את העולם. החדרים הקליידוסקופיים שלה הם אולי הסיבה העיקרית לכך שקוסמה הפכה לאמנית הפופולרית ביותר בעולם. המבקרים עומדים שעות בתור, כדי לבלות פחות מדקה לבד בחדרים מחופי המראות, בתוך אורות נוצצים, דלעות ולפעמים אברי מין. זה לא שיש למבקרים בחדרים האלה מספיק זמן להרהר שם על היקום, רוב המבקרים בוחרים פשוט בסלפי.

 

 

 

 

 

קוסמה מספקת את כל מה שמוזיאון מהמאה ה-21 יכול לבקש – חוויה אמנותית, לייקים של מדיה חברתית וכסף – הכל בתוך קופסה אחת של מראות. מאז 2011, המופעים של מוזיאון קוסמה פזורים ברחבי העולם, עם חמש תערוכות מרכזיות שמסיירות ב-34 ערים. בשנת 2014, הרטרוספקטיבה “הדיבוק האינסופי” שלה במרכז ודרום אמריקה, שברה שיא בשיעור הנוכחות הגבוה ביותר בתערוכות מוזיאונים בעולם, עם יותר מ-2 מיליון מבקרים. “Yayoi Kusama: Infinity Mirrors”, התערוכה שסיירה בשישה מוסדות בצפון אמריקה בין 2017 ל-2019, הורכבה משישה מתוך 20 חדרי המראות של האמנית, משכה יותר מ-800,000 מבקרים. המיצב “קוסאמאטריקס” זכה לביקור של 520,000 אנשים בשלושה חודשים. כל מוזיאון תאב קהל רוצה את קוסאמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אספנים ומוזיאונים קונים יצירות חדשות שלה, בסכומים של שבע ספרות, מרשת הסוחרים המשומנת שלה, בעוד שבתי מכירות פומביות מכרו יצירות אמנות שלה בשווי של יותר מ-550 מיליון דולר בעשר השנים האחרונות. עם שיא מכירות פומביות של 7.9 מיליון דולר עבור אחד מציוריה ההיסטוריים “Infinity Net” משנת 1959, קוסמה היא האמנית החיה הנמכרת ביותר בעולם.
יש סיבה פרוזאית נוספת אך עמוקה להשפעה של המיצבים שלה והיא טמונה בטלפון הסלולרי. נוכחותה של קוסמה במאה ה-21 נמדדת במונחים של מדיה חברתית, במיוחד אינסטגרם. צילומי סלפי בטלפונים סלולריים היו למשל ביפן בשימוש נרחב כבר ב-2004 והתערוכות שלה היוו מוקד ובמה מצויינת לכך. יושיטאקה, אחת האוצרות שלה, אומרת כי זה לא הנרקיסיזם במדיה החברתית שצריך לאפיין את האמנית, אלא המסר הוא שהסיבה המרכזית לכך שאנשים משתפים, היא באמת הרצון להתחבר אחד לשני, כיצורים חברתיים הרוצים לחלוק את החוויות שלנו, בין אם זה באמצעות דיבור או באמצעות תמונות.
שוק האמנות העולמי כבר לא נשלט על ידי ארה”ב ואפשר לראות בקוסאמה ציון דרך מתי הוא החל להיות פחות חשוב מזה של טוקיו, סיאול או הונג קונג. אסיה היא זו שבעצם אימצה את קוסאמה ושלחה אותה חזרה לעולם כאייקון של תרבות הפופ האסייתית. הקריירה של קוסמה בשנות ה-2000, צעדה יד ביד עם כוכב יפני אחר של עולם האמנות הבינלאומי: טאקאשי מורקמי. הסטודיו שלו, Kaikai Kiki, התייחס לאמנות כקו מוצרים יוקרתי אחד מבין רבים, כולל צעצועים, אקססוריז ושיתוף פעולה עם לואי ויטון. שני האמנים הפכו למבוקשים ביותר בקרב אספנים אסיאתיים ושניהם גם הצטרפו לגלריה גאגוסיאן, הגדולה בעולם, בשנת 2006 (קוסאמה פרשה ממנה לאחרונה). שיתוף הפעולה של קוסמה עם ויטון הגיע ב-2012, יחד עם הרטרוספקטיבה שלה בטייט, הפמפידו והוויטני.
על התפוקה הבלתי פוסקת של האמנית, אפילו אחרי גיל 80, היא אמרה “אני רוצה לצייר אלפי ציורים. אני רוצה להמשיך לצייר גם אחרי שמתתי”.