עורך המשנה Balaknama, שאמבהו בן ה-17, שוטף מכוניות במהלך היום למחייתו “העיתון הזה מביא את הקול שלנו, לספר לאנשים על מה שאנחנו עוברים ושאפילו החיים שלנו חשובים”, אומר שאמבהו “לרוב האנשים לא אכפת מילדי רחוב. בין אם הם חוטפים מכות, נאנסים או אפילו נעלמים, זה כמעט לא יוצר שום תהודה. הרעיון של העיתון עלה כשהילדים האלה הבינו שהם חייבים לכתוב את הסיפורים, החוויות והשאיפות שלהם, כדי שהחברה תבין שלילדים האלה יש זהות וזכות לחיות חיים בכבוד”.
כך, לעיתון יש ארבעה כתבים מרכזיים ו-64 ילדים המשמשים כתחקירנים, שמסתובבים ברחובות ללקט את הסיפורים. מכנים אותם “באטוני” – הפטפטנים. הם עצמם אינם יודעים קרוא וכתוב והם מספרים לכתבים הראשיים את הסיפורים, שמעלים אותם על הכתב לפרסום בגיליון. הסיפורים הגיעו מרחבי דלהי אבל כיום אבל סיפורים מגיעים מאזורי הודו השונים, כמו אוטר פראדש, ביהאר ואנדרה פראדש.
העיתון הדו-לשוני יוצא בכל רבעון, מודפס ב-5,000 עותקים, 2,000 בהינדית ו-3,000 באנגלית, עם קהל קוראים המונה עשרות אלפים (העיתון עובר מיד ליד). ארגון ללא כוונת רווח בשם צ’טנה מממן את הדפסת העיתון, אשר התחיל עם רק 35 תורמים.
העיתון בן 8 עמודים, מכסה מגוון נושאים רציניים, המדגישים את הבעיות עימן מתמודדים ילדי רחוב הודים. המאמרים עוסקים בנושאים כמו אלימות משטרתית, נישואי ילדים ועבודת ילדים בלתי חוקית. זה לא מה שהיית מצפה לקרוא בעיתון ילדים, אבל בלקנאמה ידוע בדיווח נאמן ולא מכובס, על אמיתות קשות ומציאות קשה.
ישיבת מערכת טיפוסית של העיתון, כוללת קבוצה של ילדי רחוב מסראי קאלה חאן, המתאספת במרתף גדול וססגוני. כולם מחזיקים עותק של עיתון בשחור-לבן. העורך הראשי צ’אנדני בן ה-19 מזמין אותם לשבת על מחצלת גדולה במרכז החלל. לאחר מספר דקות מתחילה ישיבת המערכת. זוג כתבים בני 16 דורשים לדעת מדוע הסיפורים שלהם לא פורסמו במהדורה האחרונה של העיתון. עורך המשנה שאמבהו, בן 17, מנסה להרגיע כתב עצבני שסיפורו לא הגיע לעמוד הראשון.
מאוחר יותר הכתבים מעלים רעיונות לסיפורים חדשים עבור המהדורה הבאה – ילד רחוב שמתחתן, קשר ייחודי בין ילד לכלב, צמד ילדים האוספים זבל כשהם עוברים מדלת לדלת וכדומה. התחקירנים מוקצים לפי אזור כדי להביא את המידע מהשטח.
הכתבת ג’יוטי, בת 16, הצטרפה לבאלקנאמה כשהייתה בת שמונה. העוני בבית אילץ אותה לקבץ נדבות ברחוב, כשהיא לבושה בסמרטוטים “מעולם לא הלכתי לבית ספר. אבל מתנדבים מארגון צ’טנה רשמו אותי לשיעורי החינוך הבסיסי שהם מקיימים. התחלתי ללמוד אנגלית, הינדית ומתמטיקה בסיסיים ובהמשך הפכתי לכתבת ‘בטוני'”, אמר ג’יוטי. כל הכתבים מגיעים לשיעורים בבוקר ויוצאים לאסוף חומר לעיתון מאוחר יותר אחר הצהריים.
שאמבהו הגיע לבירה עם אביו ועסק במכירת מלפפונים באזור תחנת הרכבת “הרבה פעמים חטפתי מכות. גם בריונים וגם המשטרה ביקשו מאיתנו שוחד. רציתי ללכת לבית הספר, לקבל חינוך מתאים ולצאת מאורח החיים האכזרי הזה, אבל איבדתי תקווה, או לפחות כך חשבתי, עד שארגון צ’טנה פנה אלי ומימן עבורי לימודים”, אמר. הוא נרתם לעבודה על העיתון וממלא בו תפקידים רבים ומנסה לנווט בין המכשולים, כמו מקומיים עוינים לאחר שסיפור שלילי הופיע על האזור שלהם. “יש ילדים שמפחדים לדבר איתנו. אנו מבטיחים להם לא לפרסם את שמם בעיתון. רק אז הם מספרים לנו על מקרים של אלימות משטרתית או התעללות מינית. יש הורים שמונעים מילדיהם לפגוש אותנו”, הוא אומר וגם מקונן על כך שהם נאבקים למצוא מפרסמים או סיוע פיננסי, במיוחד מאחר ולא ניתן לרשום את העיתון כי רוב הצוות מורכב מקטינים.

לאתר העיתון