סטנלי קובריק הוא הבמאי מאחורי סרטים כגון “2001: אודיסיאה בחלל”. הוא היה ידוע לשמצה כפרפקציוניסט נוקשה, אשר קשה מאד להסדר עם הקפדנות הבלתי מתפשרת שלו. שחקנים ואנשי צוות לא הצליחו לשהות במחיצתו זמן רב, כשהם עומדים בדרישותיו חסרות הרחמים.
קובריק אהב מאד חתולים, גידל ופינק בביתו 16 חתולים, אשר חיו והסתובבו במחיצתו ללא שום גבולות או מעצורים, כולל בחדר העבודה שלו.

לאונרדו דה וינצ’י היה צייר, מהנדס, סופר, פסל, ממציא, אדריכל, חלוץ בחקר האנטומיה האנושית, חובב חיות נלהב ואולי אחד הצמחונים המפורסמים ביותר (אם לא טבעונים) שחיו אי פעם. נראה שאין שום דבר שהאיש הזה לא עשה. אבל בכל זאת יש דבר אחד שדה וינצ’י מיעט לעשות ואף ממש שנא הכי הרבה לעשות – וזה לישון. הוא היה ער רוב שעות היום והלילה ומחזור השינה שלו, היה מורכב מכמה תנומות קצרות כל 24 שעות.

וולפגנג אמדאוס מוצרט, כבש את דפי ספרי ההיסטוריה של המוסיקה הקלאסית והפך לסמל שלה. אבל היו גם מעט פרטים על האיש, אשר נעלמו מדפי ההיסטוריה הללו. מוצרט אהב מאד בדיחות על פלוצים, קקה ופיפי. הוא אפילו כתב קטע מוסיקלי ל- 6 קולות, אשר נקרא “Leck mich im Arsch”. אם זה נשמע לכם כמו “לקק אותי בתחת”, אז אתם צודקים.

כשמישהו חושב על סוריאליזם, רוב הסיכויים שסלבדור דאלי והשפם המוזר שלו עולה על דעתו. חייו של האמן היו מוזרים וסוריאליסטיים כמו ציוריו. מלבד נסיעה במכונית מלאה בכרוביות ושוטטות בפאריס בלוויית נמלים, היה בחייו משהו שנראה מוזר עוד יותר. אשתו גאלה הייתה המוזה שלו ואהבת חייו והוא סגד לה והתייחס אליה כמו אלילה. הוא קנה לה למשל טירה, אבל, יחד עם זאת – היא התירה לו לבקר אותה, את אשתו, רק עם הזמנה בכתב ומראש.

הענק של הספרות הרוסית, לב טולסטוי, בא מן השכבות הגבוהות ביותר של החברה והיה בעצם איש עשיר מאד. אלא שהוא הוקיע את חיי החברה הגבוהה, עד אשר הוא עצמו החל ללבוש בגדי איכרים מרופטים ונעל נעליים בלויות, אשר הוא עצמו תפר אותן לעצמו.

המלחין הנורבגי אדוארד גריג, אחד מענקי המוסיקה בתרבות שלנו. צריך להיות בר מזל להיות ניחן בכישרון שכזה והסוד שלו היה צפרדע, אותה נשא בכיס מעילו, כקמע, בזמן שכתב מוסיקה, ניגן או ניצח. בכל פעם שעלה על הבמה, היה גריג מלטף את הצפרדע האהובה עליו למזל. כנראה שזה עבד.

המלחין הצרפתי המודרני אריק סאטי, אכל רק מזון לבן, כמו סוכר, מלח, אגוזי קוקוס, אורז, עצמות מגורדות וכדומה. בלי קשר, הוא אהב מטריות והחזיק מעל 100 מהן.

הקפלה הסיסטינית בוותיקן אולי שמימית, אבל היוצר שלה, מיכלאנג’לו, אחד השמות החשובים ביותר בתולדות האמנות המערבית, היה רחוק מכך ומסיבה פשוטה, שהיא היגיינה. מיכלאנג’לו ישן עם הבגדים והמגפיים שלו, בלי להסיר אותם במשך ימים. הוא נמנע מלהתקלח ואפילו ראה בכך סכנה בריאותית. היוצר של היצירות השמימיות הנשגבות בתרבות שלנו, פשוט הצחין, אבל, הוא חי עד גיל 89. כך שאולי היה משהו בזהירות שלו מסבון ומים.

“בלי קפה לא ניתן לכתוב ובכלל, לא ניתן לחיות” זה מה שבלזק, הסופר הצרפתי הנודע, המחזאי ומחבר הקומדיה האנושית אמר פעם והוא באמת התכוון לזה – בלזק לגם 50 כוסות קפה ביום.

איגור סטרווינסקי, המלחין הרוסי פורץ הגבולות, ביצע עמידת ראש בכל בוקר, במשך 10-15 דקות, בכדי להזרים אנרגיה לראשו ולהיות מוכן לכתוב כמה קלאסיקות מודרניות.

האמנית המקסיקאית פרידה קאלו, נודעה באהבתה לבעלי חיים. היו לה חיות מחמד רבות ורובן נראו כאילו הן שייכות לגן החיות או לג’ונגל, או לציורים הסוריאליסטיים שלה. היא החזיקה כלבים, קופים, תוכים, תרנגולות ודרורים ואפילו נשר, עם שם מוזר במקצת – גרטרודיס קקה בלאנקה, שפירושו קקה לבן.

אף על פי שלשתי הדמויות הללו אין כנראה הרבה דברים משותפים, הרי שגם המודרניסטית הבריטית וירג’יניה וולף וגם הפילוסוף הגרמני החתרני פרידריך ניטשה, כתבו בעמידה – הם כתבו על שולחן כתיבה בעת שעמדו, לגמרי בלי כיסא וראו בכך את הדרך הנכונה היחידה להגיע למשהו בעל משמעות.

“האמא של המודרניזם האמריקני”, Georgia O’Keeffe, היתה אמנית בעלת צרכים מיוחדים. בכדי שתהיה פרודוקטיבית ותהיה מסוגלת לצייר, היה חשוב לה למנוע הפרעה כלשהי מאנשים זרים, בעת שעבדה. היא בחרה כסטודיו לעבודתה, את המושב האחורי של מכונית הפורד שלה. כן, ג’ורג’יה אוקיף הייתה מציירת במכוניתה.

אנדי וורהול, הסמל של הפופ ארט, היה גנדרן וטיפל בתשומת לב רבה במראה שלו, והכי חשוב, בתספורת האיקונית שלו וזו היתה, בעצם … פאה. היה לו אף תחביב יוצא דופן של איסוף פאות, עם אוסף של 40 פאות.

קודם כל, לא רבים יודעים כי פבלו פיקאסו הוא רק גרסה קצרה של שמו המלא, שהוא, למעשה, Pablo Diego José Francisco de Paula Juan Nepomuceno María de los Remedios Cipriano de la Santísima Trinidad Ruiz y Picasso. זה אמיתי לגמרי. לפיקאסו היה כח לשנות את האמנות, הוא לא נרתע מעולם ממבקרי האמנות ואפילו לא פחד כשעמד בפני הגסטפו, המשטרה הנאצית הסודית. גם בחיי היום-יום שלו הוא ידע לעמוד על שלו ולכל מקום שאליו הגיע, הוא נשא עליו אקדח, כך שלא רבים העזו להתעסק עם האגדה הספרדית חמומת המזג הזו.