“המורה שלי לאנגלית בפולין אמרה לי: ‘פולין לא מוכנה לך. את צריכה לעבור לניו יורק’,” היא מספרת במבטא פולני כבד ובאנגלית ניו־יורקית.
“בפולין הרגשתי זרה – בגלל האמונות שלי, הבגדים שלי והפילוסופיה שלי. רק בניו יורק גיליתי בית רוחני אמיתי, מקום שבו יכולתי להתבטא בחופשיות.”
מתוך התחושה הזו נולדה שפת העבודה המזוהה איתה: דמויות וחללים עטופים בסריגה צבעונית, שמטשטשת זהויות חיצוניות.
“כשאדם נכנס לתוך העור הסרוג,” היא אומרת, “הגזע, הצבע, האתניות והמיניות שלו הופכים ללא רלוונטיים. כולם הופכים לאזרחי העולם של Olek ".

מסריגה בבית לעבודות ענק ברחבי העולם

אולק Olek נולדה בפולין הקומוניסטית של שנות ה־70, מציאות של מחסור וחוסר אפשרויות.
“היינו צריכים להכין את הבגדים שלנו בעצמנו כי החנויות היו ריקות,” היא מספרת “היצירתיות הגיעה מתוך הכרח. יצרתי עולם מתוך אוויר, חלומות ודמיון.”
בגיל 22 עברה לניו יורק, עבדה כמעצבת תלבושות והתפרנסה גם מניקיון בתים. במקביל למדה במכללה קהילתית, שם פגשה את פרופסור Brooks שעודד אותה לשלב בין אהבתה לטקסטיל לבין אמנות.
“הוא אמר לי: ‘זה מה שתעשי כל חייך’, וגם נתן לי את השם" Olek .
מאז היא סורגת כמעט ללא הפסקה: מכוניות Cadillac עצים, גשרים, בריכות שחייה, מבנים נטושים ופסלים ציבוריים ברחבי העולם.
אחת העבודות המזוהות איתה ביותר הייתה כיסוי פסל השור המפורסם של Wall Street בשנת 2010. העבודה שרדה שעתיים בלבד לפני שהוסרה, אך הפכה מיד לאייקון בינלאומי.
“היצירה הזו יצרה תנועה עולמית,” היא אומרת “מאז היא מופיעה באינספור עבודות מחקר ותזות באוניברסיטאות.”

“אני לא עושה Yarn Bombing"

למרות שהעבודות שלה מזוהות עם תנועת Yarn Bombing – אמנות רחוב המבוססת על סריגה Olek מתנגדת להגדרה הזו.
“אני עושה אמנות,” היא אומרת בנחרצות "לא כל מי שסורגת ראוייה להציג ברחוב או בגלריה. לא כל עבודה ראויה להיות אמנות ציבורית.”
בין התערוכות הבולטות שלה הייתה The Bad Artists Imitate, The Great Artists Steal בגלריית Jonathan LeVine בניו יורק, שבה שילבה דימויים של Keith Haring, Banksy ואייקוני תרבות נוספים בתוך עבודות סריגה צבעוניות ופרובוקטיביות.
הטקסטים ששילבה בעבודות כללו משפטים כמו: “Women who behave rarely make history” ו־“If I’m on my knees, it’s not to pray.”

האמנות ככלי למאבק חברתי

אחד הרגעים המכוננים בחייה התרחש דווקא בכלא נשים בלונדון, שם פגשה אסירה שנידונה למאסר עולם.
“אמרתי לה, ‘זה בטח נורא’, והיא ענתה לי: ‘התרגלתי’.”
אולק Olek משתתקת לרגע כשהיא נזכרת בזה.
“זה היה רגע ששינה אותי. להבין שיש אנשים שלעולם לא ישחו שוב בים, לא יטפסו על עץ, לא יכירו את העולם הדיגיטלי או את החופש שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.”
מאותו רגע, היא מספרת, האמנות שלה הפכה לשליחות.
“הבנתי שקיבלתי מתנה – להיות יוצרת. והמתנה הזו צריכה לשרת מטרה גדולה יותר. לא רק לקשט רחוב, אלא להילחם עבור אנשים שאין להם קול. עבור נשים, עבור מדוכאים, עבור מי שלא יכולים לעמוד על הרגליים בעצמם.”
וכך, בין חוטי הצמר הצבעוניים, הרחובות של ניו יורק והעולם כולו Olek ממשיכה לסרוג לא רק אמנות – אלא גם חופש.
בסיום השיחה אומרת אולק כי היא סקרנית מאד להכיר את ישראל ולבקר בה ותשמח לקבל הזמנה מגוף אמנותי כלשהו לבוא ולהציג בישראל את עבודותיה.