מיליונים יוצרו מאז הופיעו לראשונה בשנות ה-80 כסאות הפלסטיק והם הפכו לכיסאות הנמכרים בעולם בזכות היותם זולים, ניידים, עמידים בפני מים וקלים לניקוי.
הכיסא הכל כך מוכר, רגיל ונמצא בשימוש נפוץ הוא סמל לחיים המודרנים. בימי קדם, כסאות היו מיוחדים, שימשו רק את מי שיכול היה להרשות לעצמו אותם, למלכים, אצולה, בעלי סמכות, הנהגה. במצרים הקדומה, אנחנו רואים ציורים המציגים את רעמסס ומשפחתו הפרעונית כענקים יושבים על כסאות, אבל האדם הפשוט לא ישב בנוחות על כסא, עד המאה ה-16 ורק באירופה. עד המאה ה-19, התיעוש הכניס את הכיסא הזול להישג ידם של רבים. הבולט ביותר היה הכיסא הקלאסי מעץ Thonet.
במאה ה-20, טכנולוגיית ייצור, חומרים חדשים ומהפכה חברתית, הבטיחו שכולנו נוכל לשבת על מגוון כסאות ממגוון חומרים, צורות, צבעים וגדלים. לאחר מלחמת העולם השנייה, הגלובליזציה וגישה קלה יותר לחומרי גלם, בעיקר נפט, הביאו להצטרפותה של שושלת הפלסטיק, שהצליחה יותר מכולם לספק מוצרים צבעוניים וזולים להמונים.
המודרניסטים חיפשו אחרי הכיסא המושלם בייצור תעשייתי – לייצר כמה שיותר בכמה שפחות. כך החלו מעצבי רהיטים כמו צ’רלס וריי אימס ורובין דיי, ליצור בשנות ה-50 כיסאות מהחומרים הפלסטיים הפשוטים והזולים שהומצאו אז.
את הכיסא הראשון שיוצר כולו מפלסטיק, המונובלוק בשמו התעשייתי, המיוצר בחתיכה אחת מ-2.5 ק”ג של פוליפרופילן בתהליך אחד ויחיד – “Universale”, עיצב ג’ו קולומבו ב-1965 (לקנול).

ג’ו קולומבו וכסא הפלסטיק שלו, 1965

שנתיים לאחר מכן הציג ורנר פנטון את כיסא פנטון המפורסם, עשוי פלסטיק ביחידה אחת, מבריק וסקסי, שנראה כמו האובייקט התעשייתי המושלם, אבל תהליך הייצור שלו היה ידני.

הגרסה של וורנר פנטון

נדרשו 20 שנה נוספות של מחקר כדי לייצרו בייצור המוני – בשנות ה-80 ולהתעניינות מחודשת בכיסאות פלסטיק בקרב מעצבים עכשוויים ובראשם פיליפ סטארק וג’ספר מוריסון. הכיסאות הצבעוניים והמעוצבים שלהם נהפכו לחביבי המגזינים לעיצוב ואילו המונובלוק הצנוע והפשוט השתמש בקלפים המנצחים שלו – שימושיות ומחיר נמוך – ונהפך לכיסא הנמכר ביותר בהיסטוריה.
המונובלוקים הראשונים עלו כ-50 דולר כל אחד, אבל ככל שייצורם הלך והתרחב, צנח המחיר לפחות מ-5 דולר כיום. אין ספק שמדובר באייקון עיצובי וגם סמל לרהיט זול וסר טעם.
בישראל יש גורסים, כי כסאות הפלסטיק מתוצרת “כתר” הם סמל לעיצוב ישראלי אמיתי ויש הטוענים כי הוא סמל למהפכה התעשייתית בכלל. יש אפילו אתר המהלל את הכיסא ומזמין את המבקרים לשלוח תצלומים של כיסאות פלסטיק, www.functionalfate.org, ויותר מ-30 אלף בני אדם מבקרים בו בחודש. התצלומים החביבים על ינס תייל, מנהל האתר, הם של כיסא פלסטיק על הר קילימנג’רו ותצלום שצולם מחוץ לספרייה בצפון אפגניסטאן, של אדם יושב בכיסא פלסטיק ואוחז רובה. אגב, אידיאל מודרניסטי זה הוא גם סיוט סביבתי, מאחר והוא אינו מתכלה וכמעט אי אפשר לתקן מונובלוקים שנשברו.

הרעיון של הכיסא שנקרא Monobloc מבוסס על חזון ישן משותף למעצבים רבים: להפוך כיסא מפיסת חומר אחת. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, נערכו ניסיונות מוקדמים במתכת או כיפוף עץ למינציה. החל משנות ה -50, טכנולוגיית פלסטיק חדשה העניקה את האפשרות לממש את החזון. הכסאות הראשונים שיוצרו בהמוניהם כוללים את כיסא פאנטון (1958-68), שנבנה על ידי המעצב הדני ורנר פנטון, כסא בופינגר (1964-68) על ידי האדריכל הגרמני הלמוט בטזנר, והכיסא סלנה (1961-68), יצירה של מעצב איטלקי Vico Magistretti.

בשנת 1972, המהנדס הצרפתי הנרי Massonnet לקח את כל הכסאות האלה כנקודת מוצא ותכנן את Fauteuil 300, אשר נחשב הארכיטיפ של כיסא פלסטיק זול. על ידי שיפור היעילות של תהליך הייצור, הוא היה מסוגל להפחית את משך מחזור הייצור כולו לפחות משתי דקות. משנות השמונים ואילך, יותר ויותר חברות הביאו דגמים דומים לשוק.