בית השגריר הצרפתי משלב בסיפור בנייתו ובארכיטקטורה שלו יהודים וערבים, מזרח ומערב.

המרפסת הסגורה בצד המערבי של הבית מקבלת שטיפה דרמטית ויפה בשעות השקיעה. זוהי מרפסת שמש סגורה לימות החורף, ממנה ישנה יציאה למרפסת נוספת, פתוחה.

חברות
בית השגריר הצרפתי ניצב בראש מדרון בשכונת עג’מי שביפו, משקיף אל הים התיכון. הבית תוכנן ונבנה בין השנים 1938-1933 ובשנת 1949 נרכש על–ידי ממשלת צרפת. הבעלים המקורי היה איש עסקים אמיד ויצואן תפוזי יפו, ערבי מוסלמי ותושב יפו: מוחמד אחמד עבדול רחים. עבדול רחים היה זה, שביקש מהאדריכל היהודי יצחק רפפורט לתכנן את ביתו.
יצחק רפפורט תכנן מספר לא מבוטל של מבנים ביפו, ביניהם בית החולים הצרפתי ובית החולים “דג’אני” והתמחה בסגנון הבינלאומי המודרניסטי. בית עבדול רחים תוכנן גם הוא על–פי פרמטרים מודרניסטים מובהקים, אך תפקודו היה כבית משפחה מוסלמית מסורתית, בו קיימת הפרדה בין חללי האירוח לחלל הפרטי ובין הנשים לגברים.
סיפור הקשר בין עבדול רחים ליצחק רפפורט הוא סיפורה של ידידות מופלאה, בפרט כאשר מדובר בשנות מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט — הן שנות המרד הערבי הגדול (1939-1936). מסופר, כי כדי לפקח על תהליך הבניה היה רפפורט, חבר בארגון “ההגנה”, מגיע לשכונת עג’מי לבוש בלבוש ערבי מסורתי. באתר, הציג אותו עבדול רחים כקרוב משפחה המתגורר בכווית. עבדול רחים כינס את בעלי המקצוע, שהיו מקבלים הנחיות מרפפורט בערבית רהוטה. בערב היה חוזר רפפורט לביתו בתל–אביב.
בעקבות מלחמת השחרור ב-1948, נאלץ עבדול רחים לעזוב את יפו לבירות. לפני לכתו ביקש מרפפורט, ידידו, להיות האפטורופוס על רכושו הרב ולמנוע משלטונות ישראל להשתלט על הנכסים ולהגדירם כ”רכוש נטוש”. רפפורט אכן הצליח לשמור על הרכוש וב-1949 מכר את הבית לממשלת צרפת. הכסף הועבר לידי עבדול רחים.

הכניסה אל החלל המרכזי נעשית על־ידי ירידה למפלס נמוך מחלל המבואה, המוגדר על־ידי כרכובי עץ אלון ומהוגני המהווים מסתור לתאורה פרפריאלית נסתרת.

חלל הארוח המרכזי. הדלת האחרוית מובילה אל אגף הנשים והילדים. בקידמת הצילום ניתן לראות פרט של ידית המשיכה לדלת הזזה מאסיבית של חדר האוכל. הידית הינה קלסיקה לעיצוב בינלאומי.

אגף המגורים של עבדול רחים בקומה השניה. שולחן העבודה והשידה הינם בתיכנונו המקורי של רפפורט. כיום האגף משמש דירת שרד לאירוח.

בינלאומיות חיצונית
לא רק סיפור הידידות המיוחד הופך את הבית למעניין, אלא גם השילוב בתכנונו בין מסורת למודרניזם. השפה העיצובית המודרנית של הבית, הבליטה אותו כבר בבנייתו בשכונת עג’מי. בכל הנוגע להופעתו החיצונית, הרי שמדובר בשפה מודרניסטית מובהקת: קומפוזיציה מדויקת של נפחים קוביתיים, שנים מהם חד קומתיים ואחד דו קומתי. הנפחים הקובייתיים ניצבים מעל קומת מסד, המשמש חניון רכבים כפול וייחודי לתקופתו — סממן לעושרו של עבדול רחים. קומפוזיציית הנפחים אינה סימטרית, כנהוג בארכיטקטורה המודרניסטית, שביקשה לנפץ את הסדר המחולל הכפייתי והסימטרי של הארכיטקטורה הקלסית. יחד עם זאת, בין הנפחים נוצר שיוויי משקל.
המעטפת משובצת באלמנטים מודרניסטים ידועים. חלון “טרמומטר” — חלון אנכי — מסמן את מיקומם של חדרי המדרגות הפנימיים. חלונות אופקיים צרים ניבטים מהקומה השנייה של הקוביה הדו–קומתית. עמודים עגולים מלווים את הסטיו, המוביל אל דלת הכניסה. מעל לכל: גג שטוח, שבשוליו פרגולת בטון. המודרניזם מתערער עם הכניסה לבית.
מסורתיות פנימית. שער בחזית המערבית, הפונה לים מכניס את הבאים לבית אל המתחם. לאחר עליה בגרם מדרגות מסביב לערוגה עגולה בנויה, נישה מקושתת ובתוכה עבודת קרמיקה של אריחים מצוירים וערבסקות, יש לחצות סטיו ולהיכנס למבואה הפנימית. המבואה משמשת כצומת, ממנה ניתן לבחור האם להגיע לאגף הציבורי, הנמצא מזרחה לדלת הכניסה הכבדה, או לאגף הפרטי, במעלה המדרגות. כבר שם, במבואה, מתגלה סודו של הבית, כבית המציע פרשנות אסטטית מודרנית לצרכי המשפחה המסורתית. הדבר בולט במיוחד בחלוקת החלל הפנימי ובאלמנטים הדקורטיביים של הנפחות ועבודת העץ.
בתכנון המסורתי של חלל הפנים בבית המוסלמי מקובל חלל אירוח מרכזי, מלבני ומפולש, ששני צדדיו הצרים פתוחים לרוחות השמיים ומשני עבריו אגפי המגורים, אחד של גברים והשני לנשים. גם כאן מתקיימת סכמה דומה אך אחרת, שפרשנותה מודרנית. מתוך המבואה — שהורתה אירופאית — אנו נפנים אל חלל מלבני גדול, המהווה את חלל האירוח הציבורי. גם בו ישנם פתחים גדולים למזרח ולמערב, המאפשרים אוורור של בריזה העולה מהים והחוצה את החלל לכיוון החצר האחורית. החלוקה לאגף נשים ולאגף גברים קיימת, אך לא במיקום המסורתי. אגף הנשים עם חדר רחצה וחדרי הילדים הוצמדו לחלק הצפוני של החלל הציבורי ואילו האגף של בעל הבית נמצא בקומה השנייה. אגף הנשים נבדל במקור מהחלל המרכזי על–ידי ארבע מדרגות ומשרבית עץ, שתפקידה להצניע את אגף הנשים מהמבואה.
לחלל הציבורי — חלל האירוח, היה תפקיד חשוב בהגדרת מעמדו הרם של בעל הבית. זהו חלל שגודלו כ-12 על 6 מטרים. הירידה אליו מהמבואה מעניקה מעמד טקסי לעצם הכניסה אליו. בחלל זה ניתן להבחין בקרניז עץ אלון בעל גוון עמוק ועשיר, המקיף את כל החדר ומשמש כמסתור לתאורה היקפית. משקופי החלונות והדלתות עשויים עץ אלון כבד. מלבד כרכובי העץ בולטת גם עבודת נפחות, המשמשת למעקות ולמסתור לרדיאטורים והמתרגמת את המשרביה האוריינטלית לשפה מודרנית.
בחלל הגבוה נוצרות אפשרויות מעניינות לסגירת חללים על–ידי דלתות הזזה מורכבות. אחד החללים הפונה אל הגינה המזרחית נסגר על–ידי “אקורדיון” עץ מאסיבי: היה זה חלל בו בעל הבית, מתוקף היותו מנהיג בקהילתו, קיים ישיבות והתייעצויות דיסקרטיות. חלל נוסף הוא חדר האוכל, הנסגר על–ידי דלת הזזה עצומה ברוחב כל החדר. הדלת מחופה במראה, המכפילה את החלל כולו. בשני המקרים הדלתות מצטיינות בפרטי פרזול מדויקים ומסוגננים ובאופים המודרניסטי.

במבואה נפגשים חיפוי קיר מטראצו, המשמש רקע לקונסולה בעבודת צדף דמשקאית. תיפור אקלקטי בין מזרח למערב, כאן ושם, הווה ועבר.

חדר ההסבה המזרחי בו הסב עבדול רחים לישיבות דיסקרטיות. את המרחב ניתן היה לסגור בעזרת דלת אקורדיון מאסיבית, על־מנת לאפשר פרטיות.

פרט של דלת האקורדיון הכבדה בין חלל הארוח המרכזי לחדר הסבה דיסקרטי.

ברחבי הבית פזורות יצירות אמנות שונות, בהשאלה מאוסף פינצ’וק. היצירות העכשוויות מתכתבות בהרמוניה עם הרהיטים ההיסטורים השונים.

כיסוי רדיאטורים מקורי. מיצר התכתבות מודרנית של רפפורט עם מוטיבים של משרביות קלאסיות.

ניתן למצוא בבית ריהוט קלאסי של ראשית המאה ה-20, בעל קו נקי אך אקספרסיבי, לצד מנורות עומדות מבית פוסקריני ושידות עץ וצדף דמשקאיות

ממערב לחלל המרכזי מרפסת מקורה, המציעה מבט מרהיב אל הים. המרפסת משרתת את החלל המרכזי בדומה לבריסולי — מגן השמש הבנוי והמוכר כל–כך כמאפיין בבניה הבינלאומית. הקירוי אינו מאפשר חדירה ישירה של אור השמש אל החלל מרכזי, אך יחד עם זאת הבריזה העולה מהים — חודרת לבית ומאווררת. מהמרפסת ניתן לצאת אל החצר הרשמית הפונה לים. החצר מורכבת משטח מרוצף, הממוקם מעל לחניה וממדרגות רחבות היורדות לגינה רשמית קטנה, מדרגות, המצטרפות לגרם מדרגות אחר, המקשר בין חדר האכילה לבין החצר. בניגוד לחצר האחורית, הסגורה והמוקפת החומה גבוהה, חצר זו פתוחה לנוף הים — גולת הכותרת של התכנון.
אל הקומה השניה, המשמשת כדירת המגורים של בעל הבית, מגיעים דרך גרם מדרגות מפואר. בתחילת המהלך מספר מדרגות רחבות, המובילות מעלה ומלוות במעקה שנעשה בעבודת נפחות עדינה דמוית גלים. הגלים המדומים מתכתבים עם מוזאיקת אבן מדורגת על הקיר הנגדי. הגרם כולו מואר על ידי חלון ה”טרמומטר” האנכי. הקומה השניה כוללת חדר שינה, חדר רחצה וחדר הסבה. את הקירות מעטרים ציורי קיר בעלי מוטיבים אוריינטלים בצבעוניות עזה של ירוק אדום. מהקומה השניה ניתן לצאת לגג שטוח עצום ממדים ומרוצף, המשתרע על–פני כל שטח הקומה הראשונה. שם, על הגג, מתחת לכיפת השמים, נהגו בני הבית לישון בימי הקיץ החמים, כמנהג המקום באותה התקופה. מעניין לחשוב על הקשר בין מהות הגג בבניה המודרניסטית כחזית חמישית ובין ניצולו של הגג בבנייה המוסלמית הלכה למעשה כמרחב שימושי מסורתי.

ושוב חברות
כיום, משמש הבית כביתו של שגריר צרפת. הוא משמש הן כבית מגורים והן כמרחב לאירועים רשמיים. אגף הנשים משרת כאזור המגורים הפרטי של משפחת השגריר, בעוד אגף בעל הבית בקומה השניה משמש כדירת שרד לאורחים של השגרירות. המרחב הציבורי הוא אזור האירוח.
השגרירות הצרפתית לא חוללה שינויים מהותיים בבית, זולת התאמתו לצרכי החיים המודרנים, באמצעות שילוב מטבח מודרני, מזגנים וחשמל. יחד עם זאת, הריהוט העכשווי מעיד על אופיו המורכב של הבית. ניתן למצוא בבית ריהוט קלאסי של ראשית המאה ה-20, בעל קו נקי אך אקספרסיבי, לצד מנורות עומדות מבית פוסקריני ושידות עץ וצדף דמשקאיות. לצד הריהוט האקלקטי נתלו יצירות אמנות עכשוויות, השאולות מאוסף פינצ’וק. אלו יצירות של אומנים צעירים בינלאומיים המוספים לבית מראה עדכני.
כל התקופות חיות בבית בצוותא, בשלווה ובידידות, המזכירה את תחילתו של הבית. ידידות, שאינה אדריכלית או תקופתית דווקא אלא ידידות אנושית: אותה ידידות אמיצה בין בעל הבית הערבי מוסלמי לבין האדריכל היהודי שתכנן אותו.

בית השגריר הצרפתי נבנה על־פי מיטב המסורת של האדריכלות הבינלאומית. מוטיבים בולטים הם הקומפוזציה של נפחים קוביתיים, חלון הטרמומטר בחדר המדרגות, חלונות צרים ומאורכים ופרגולה בגג.

הגג בקומה השניה של הבית שימש במקור את בני הבית לשינה בימות הקיץ, לפני עידן המזגנים, כאשר ביריזה מרעננת עולה מהים.

החצר המערבית של הבית, אליה ניתן להגיע הן בירידה ממרפסת פתוחה רחבה הפונה לים והן במדרגות צדדיות מעוקלות מחדר האוכל. השילוב של שני הגרמים יוצר מבט מורכב.

בכניסה לבית: מוטיב מזרחי מובהק של אריחים מעוטרים בסגנון מוסלמי.

הכניסה לבית דרך גרמי מדרגות הסובבים ערוגה עגולה בסגנון בינלאומי.

The French Ambassador House in Jaffa, designed by Yizhak Rapaport

The house of the French ambassador on Yafo’s seashore tells an impossible tale of coexistence in the context of the Middle East. The house, built in the classic International style, was designed in the 1930s by Jewish architect Yitzhak Rapaport for well-to-do Muslim businessman Mohammed Ahmed Abdul Rahim. A true friendship was struck between the two, clandestinely and against all odds. Rapaport was known as an architect who embraced the International style and the villa he planned does indeed possess these qualities; however, he assured Abdul Rahim that he would suit the design to the lifestyle of an observant Muslim family. Work on the house, which is characterized by a fine, riveting composite of Muslim aesthetics and world view on the one hand, and the International style on the other, was carried out under thick wraps, with the architect arriving at the building site to supervise construction dressed as an Arab. He won an unequivocal vote of confidence from his friend in granting him custody over his possessions when forced to leave Yafo following establishment of the State. It was Rapaport who sold the house on behalf of Abdul Rahim to the French government, which has owned it since 1949

Sara Roffman

Designer and Lecturer