קחלון החל להקים את המתחם בסוף שנות ה-70, אז חצב במצוק הנטוש מערכת מנהרות וחללים מעוטרים בפסיפסים, תוך שימוש בחומרי בנייה מאולתרים, פסולת ובקבוקים שנפלטו מהים. במשך עשרות שנים התגורר במקום ללא תשתיות בסיסיות, והאתר הפך למוקד עניין ציבורי ולאחד הסמלים הבלתי רשמיים של רצועת החוף.
ההליך המשפטי הציב זו מול זו שתי תפיסות יסוד: מחד – ההגנה על הסביבה החופית, זכות הציבור לגישה חופשית לחוף ושמירה על ערכי טבע רגישים; מאידך – מפעל חיים ייחודי בעל איכויות אדריכליות ופיסוליות יוצאות דופן, שנוצר לאורך חמישה עשורים וזכה להכרה ציבורית רחבה.

בית המשפט קבע כי חרף הייחוד האמנותי, חציבת המערות והקמת המבנים מהוות שינוי ניכר בהתפתחותו הטבעית של המצוק ונוגדות את תכלית חוק שמירת הסביבה החופית. בפסק הדין הודגש כי שיקולי יופי או ערך אדריכלי אינם רלוונטיים במסגרת החוק, וכי לא ניתן להכשיר פגיעה מתמשכת במשאב ציבורי. עוד נקבע כי חלופה של פינוי חלקי, שתאפשר את המשך מגוריו של קחלון במקום, תחייב השקעת משאבים ציבוריים משמעותיים לצורך ייצוב המצוק – ללא הצדקה ציבורית מספקת.
טענות ההסתמכות על היעדר אכיפה לאורך השנים נדחו אף הן. בית המשפט הבהיר כי שימוש פרטי ממושך בשטח ציבורי אינו מקנה זכות להמשך החזקה בו, גם כאשר מדובר ביצירה יוצאת דופן. עם זאת, בפסק הדין הובע קושי אנושי נוכח ניתוקו של קחלון מביתו בגיל מתקדם, ובית המשפט קרא לרשויות המקומיות לסייע במציאת פתרון הולם. שאלת גורלו הפיזי של המתחם – לרבות אפשרות לשימור חלקי בעל ערך תרבותי או תיירותי – צפויה להמשיך ולהתברר בערכאה הדיונית.
ההכרעה מציבה מחדש את המתח בין יצירה אישית ספונטנית במרחב הפתוח לבין רגולציה תכנונית והגנה על הסביבה, ומעלה שאלות עקרוניות על גבולות האדריכלות האוטודידקטית במרחב הציבורי.