Ana Mendieta, Imágen de Yágul 1973. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

אי אז בשנות ה-70 של המאה הקודמת, מנדייטה יצרה ז'אנר של מיצגים הנמצאים במרחב האמנותי הלימינלי שבין אמנות פוליטית-פמיניסטית לבין אמנות גוף-אקולוגית. אחד האלמנטים החוזר ונשנה בארגז הכלים שלה היה מוטיב הריטואל. כותרות עבודותיה משדרות בדיוק רב רעיון זה: "מות התרנגולת" (Death of a Chicken); "עץ החיים "(Tree of Life); "ריצת הציפור" (Bird run); "דם ונוצות" (Blood and Feathers); "זכוכית על גוף" (Glass on Body).

Ana Mendieta, Bird Run 1974. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

השפה של מנדייטה היא שפה טקסית-מאגית, וחומרי הגלם בהם היא משתמשת נמצאים במרחב הריטואלי המבוצע במסורת/דת הסנטריה (Santería). דת סינקרטיסטית זו התגבשה בקובה, מולדתה של מנדייטה. היא משלבת מסורות דתיות של בני יורובה ממערב אפריקה וקתוליות שהובאה על ידי הספרדים בתקופת העבדות. מהות הסנטריה נמצאת באמונה באורישׁות (Orishas) – ישויות אלוהיות המתווכות בין האדם לאל העליון. הפולחן לאורישות כולל תפילות, שירה, תיפוף קצבי, והקרבת מני מנחות האמורות לחזק את "כוח החיים" (aché) שהוא מהווה כוח קוסמי כללי של חיוּת, אנרגיה ואיזון. המנחות האורגניות כוללות מני מאכלים כמו אורז, שעועית, פירות ולחם, ומגוון משקאות כמו מים, רום או קפה. לעיתים הפולחן כולל גם הקרבת בעלי חיים שדמם נתפס כבעל עוצמה של אנרגיה רוחנית.
אחת העבודות החשובות של אנה מנדייטה היא סדרת הסילואטה (Silueta Series) המונה כ-200 מיצגים שנוצרו במשך שמונה שנים (1973–81). עיצוב הצלליות יצר קשר ישיר בין האמנית לבין האורישות, בעיקר לאורישה אויה (Oyá) – האלוהות שמתווכת בין עולם החיים לבין רוחות המתים ומזוהה עם מרחב הקבורה. חשוב לציין שמרחב זה אינו נתפס כנקודת סיום, אלא כאתר פעיל של מַעֲבָר, שבו מתגבש קשר מתמשך בין החיים למתים. הזיקה בין שני העולמות מתבצעת באמצעות ריטואל לאורישה אויה, הכולל הגשת מנחות של שעועית, חצילים ותבשילים פשוטים, וכן רום. בנוסף למזונות, המנחה כוללת פריטים אורגניים כמו פרחים, עלים וזרדים הנתפסים כנושאי כוח החיים. המנחות מוגשות על האדמה, על סף בתי הקברות – האזור הלימינלי שבין חיים ומוות. העבודה הראשונה בסדרת הצלליות, נעשתה בשנת 1973באתר יאגול במקסיקו, בעבודה המכונה "דימוי יאגול" (Imágen de Yágul). מנדייטה נשכבת עירומה בתוך קבר אצטקי – פניה ופלג גופה העליון מכוסים כמעט לחלוטין בפרחים לבנים הנראים כאילו הם צומחים מתוכה. בכך, האמנית עצמה נטמעת בתוך הסביבה, והסביבה מפעפעת אל תוכה, ובמילותיה: "השלכתי את עצמי אל תוך היסודות שיצרו אותי, תוך שימוש באדמה כקנבס ובנשמתי ככלי". מנדייטה הופכת למעין הארכה של הטבע והטבע גם הוא, הופך להארכה של האמנית. היצירה מהדהדת, כאמור, את הפרקטיקה הפולחנית והגשת המנחות לארישה אויה. בשני המקרים, הגוף משנה צורה ועובר מטמורפוזה כחלק ממחזוריות של פריחה וקמילה.

Ana Mendieta, Ñañigo Burial 1976 © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London. Photo Alex Yudzon

בעבודה משנת 1975, "נשמה – צללית באש" (Alma. Silueta en fuego) מנדייטה מוותרת על הגוף הקונקרטי שלה שהיה נוכח בקבר האצטקי, ומפסלת באתר סלעי ומבודד במקסיקו, צללית כתחליף לגופהּ. הצללית עשויה מקרטון העטוף בדים לבנים. זרועותיה של הצלמית מורמות בפוזיציית האלוהויוֹת הנשיות. מנדייטה מעלה את הצללית באש. זו אינה מתפוגגת. היא בוערת ומתכלה בהדרגה, עד שהיא הופכת לאפר וגחלים לוחשות בתוך בור באדמה. הקשר לאורישה אויה ולמרחב הקבורה הוא מובהק ומשקף את התפיסה שהמוות מהווה שלב במחזור החיים של בני האנוש. האש מהווה סוכן של טרנספורמציה הממירה את הגשמי לרוחני. וכך, גם עם תום המיצג, האש שרירה וקיימת. הגחלת השוכנת בתוך הבור, עדיין בעלת פוטנציאל בערה.

Ana Mendieta, Untitled (Guanaroca [First Woman]) 1981. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

Ana Mendieta, Untitled: Silueta Series 1977. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

האינטראקציה בין הגוף לטבע והדיאלוג עם הסביבה כמהותה של היצירה, עוברים עם הזמן תהליך של התמרה הנעה מהפיזי והקונקרטי אל הרוחני והמופשט. מנדייטה יוצרת את הצלליות המופשטות שלה באתרים של מים רדודים. המכחול והקנבס, אם כך, הם החול והמים. ב-1974, באי הנשים שבמקסיקו (Isla Mujeres) על גבי מצע של חול ובוץ, מנדייטה מסמנת את קווי המתאר של גופה כהטבעה. המים מקיפים את הצללית וחודרים לתוכה, פורמים את תבנית הגוף הפיזי ההולכת ומאבדת את הקונקרטיות שלה והופכת לכתם מופשט המתמוסס, ולאט לאט נעלם. שנתיים מאוחר יותר ביולי 1976 מתקדמת מנדייטה שלב נוסף אל המופשט והרוחני כאשר בעבודתה "ללא כותרת" שנוצרה באחד החופים של סלינה קרוז (Salina Cruz) במקסיקו, במקום לשרטט או לפסל את צללית גופהּ, היא בוחרת מבנה סלעי בו קיימת תבנית טבעית אנתרופומורפית שנוצרה בתוך הסביבה הסלעית. הגבולות הקונקרטיים של הצללית שבעבודות קודמות גודרו על ידי תבנית קרטון, חול ובוץ – מוגדרים בעבודה זו על ידי תנועת המים, כך שמלכתחילה הם אינם יציבים אלא נפרמים, מתמוססים ומתפזרים עם תנועת הגלים. המרחב החמקמק הזה של גילוי וכיסוי הצללית, מקביל למרחב הלימינלי המתגלם בפולחן של האורישות בכלל ובטקסיוּת של האורישה אויה בפרט. בשלב האחרון של העבודה, שופכת מנדייטה אל התבנית הפרומה פיגמנטים של הצבע האדום. פעולה זו מסמלת את מתן מנחת קורבן הדם, כמו גם את הענקת כוח החיוּת לאלוהות. תנועת המים מפזרת את נוזל החיים, מחזקת את הקשר עם האורישה, ואט אט חוזרת התבנית הסלעית למצבה האמורפי הבראשיתי, ולמצב של שווי משקל קוסמי.

Ana Mendieta, Untitled 1972. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

Ana Mendieta, Untitled 1973 © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

מנדייטה חוזרת שוב ושוב על עיצוב הצלליות באופן אובססיבי ובכך יוצרת תהליך מתמשך של טרנספורמציה במרחב ובזמן. היא מתבוננת על העולם דרך פריזמה א-בינרית ולכן היחס לחיים ולמוות ולמה שביניהם, מתגלם מעבר לגבולות השפה המדוברת. מצבים של נוכחות והיעדרות מתגלים גם הם באופן א-בינרי כשני מצבים דינמיים המשתנים באופן תמידי כשהם חודרים זה למרחב של זה. הגוף של האמנית מסומן שוב ושוב ותמיד נמצא במצב לימינלי של היעלמות. באמצעות היסודות חסרי היציבות של חול, אש ומים – מעצבת מנדייטה מערך של ריטואלֵי טרנספורמציה כאשר בנקודת הסיום של המיצגים, הם נטמעים בסביבה והופכים לחלק מהמערכת האקולוגית.

Ana Mendieta, Untitled c.1984. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

Ana Mendieta, Untitled: Silueta Series 1976. © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

דמותה של מנדייטה מופיעה באופן תמידי כנוכחת נפקדת. גם המיצג שלה באיזה שהוא אופן הוא נוכח נפקד, בהיותו טקס פרטי שכמעט תמיד נערך בבדידות. רגעים אלו של יצירה, התגלמו כשליחת מבט אינטרוספקטיבי של האמנית על אמנותהּ, ובמילותיה: "באמצעות שימוש בדימוי שלי, אני מתעמתת עם הדיכוטומיה התמידית בין אמנות לחיים. עבורי, חיוני להיות חלק מכל עבודותיי." אם כך, מנדייטה היא פרפורמרית נטולת קהל אנושי. יצירתה פונה אל הטבע ואל האלוהיות, ומגיעה בסופו של דבר אל המוזיאון כמדיום משני – כצילום או כוידאו של מיצג שהדינמיות והאנרגיה שלו התכלו לא מכבר.

Ana Mendieta, Untitled: Silueta Series 1976 © The Estate of Ana Mendieta Collection, LLC. Licensed by Artist Rights Society (ARS), New York / DACS, 2026 / Courtesy Marian Goodman Gallery and Alison Jacques, London

אחרי שנים של מסעות טרנספורמטיביים מהפיזי והקונקרטי אל הרוחני והמופשט בחיק הטבע, מנדייטה פונה לכיוון חדש בו היא מתנתקת מהסביבה החיצונית ומכניסה את האלמנטים של הטבע פנימה. בעבודה "ללא כותרת, חול ועפר על נייר" (Untitled, sand and dirt on paper), מנדייטה דוגמת אלמנטים טבעיים של אדמה, חול ועפר, ומניחה אותם על דף. היא יוצרת בזעיר אנפין צללית של גופהּ, ומצמידה אותה למצע דו ממדי. חוויית הטרנספורמציה עברה מהאמנית אל האמנות. בעבודות הקודמות גופה של מנדייטה נטמע ופעפע אל תוך הסביבה כחלק מפעילות ריטואלית שעקבותיה התפוגגו. בעבודה זו לעומת זאת, הטקסיות התפוגגה בעוד שהצללית עצמה קוּבעה והפכה למהות היצירה.
לרוע המזל, יצירתה של מנדייטה נקטעה באיבה. עולם האמנות איבד קול נדיר, שגם לאחר יובל שנים מוסיף להדהד מחוץ לנתיב הקונבנציונלי – רענן, מקורי וחדשני מאין כמותו. חבל.

Ana Mendieta installation view. Photo © Tate (Yili Liu)