גור עוסקת באדריכלות, של הבתים בהם אנחנו גרים כיום. האמנות שלה משמשת לה ולנו, כסוג של מרידה, בריחה, המרת התבניות הנוקשות וההנדסיות, במכחול בעל עיניים חולמות, ששר שיר, בורח ממרחבי הבטון אל השדות – אל החופש, קורא דרור ולא מציית למניירות של לקוחות ושל מסגרות וציוויים.
מכחול שאמנם חולם, אבל לא על אוטופיה, אלא מבטא געגוע לארץ ישראל, שלמרות שהארץ אינה באה לביטוי בשום סמל מובהק ומפורש, קשה לא לזהות אותה בציוריה של גור, גם אם אתה נופל אליהם ממטוס באמצע הלילה. הם פשוט נותנים לנו להרגיש בדרך פלא, שאלה מחוזותינו ולהתחבר אליהם עם מטען הזיכרונות הצרוב בתוכנו.
זאת כי יש בציורים הרבה מהחלום, אבל שום דבר מהאגדה, האנשים אצלה הם בשר ודם, עוסקים במלאכות היומיום, בין אם הם עודרים בשדה, מנהלים משק או מבצעים שליחויות ברחבי עיר, רכובים על אופנוע.
אנשים ללא אגו, ללא זהות מוגדרת, נטולי פנים, כתמים של נוף אנושי, נטמעים בטבע, לא מתבלטים בו ולא כובשים אותו.
כך בדיוק גם קשה לייחס נושא, לציור כלשהו שלה. הציור ללא שם שלה, נכנס ומתמקם בצניעות בחלל שבחר בו, מבקש להשתלב בו בשקט ולא להתבלט, לא למשוך תשומת לב, כמו שדה, כמו נוף של מרחבים פתוחים, שיש רק לפתוח אליהם את הלב ולשאוף אותם, לדעת להעריך את יופיים הטבעי, הלא מתחנף. יש בהם את ריח הפרחים וניחוח החציר וגם את ריח הפיח של העיר שהופך לשיר, בציור של גור. בציורים של גור לא מתבוננים, אלא מרגישים.
כמו שהחלום שלה מציאותי ולא סוג של אגדה, גם המרידה שלה בגיאומטריה האדריכלית, אינה חסרת גבולות. יש לה גבולות אחרים, חופשיים יותר, טלאים של צבע, היוצרים רבדים, מתחמי חיים ועשייה, המתמזגים ומשתלבים, בוראים עולם עם סדר נופי חדש אבל מסודר, בהם שדות סגולים לצד צהובים, מתמזגים כאילו זה היה סדר העולם מתמיד. זה כל מה שאנחנו אכן רוצים ולכן אין זו אגדה.

*  הציטטה היא פרפרזה על שירו של אהוד מנור