מעבר לאמנות שלה, היוותה פרידה קאלו בעצמה, סמל ומושא השראה, לא רק לתרבות השורשית המקסיקנית, אלא גם לליברליות מגדרית ולביטוי עצמי של אשה ואמנית, בעולם פטריארכלי. בחזותה הצבעונית, בגדיה הרקומים בעבודת-יד ובצמחייה והפרחים בהם קישטה את סביבתה, היא סימלה את התרבות הילידית של חבל הארץ שהפך להיות מקסיקו. עם כל זה הייתה קאלו בעצם, ביטוי מודרני - הן לתרבות החזותית והן למטריארכיה החברתית, שרווחה בעברה של מקסיקו.

הבה נתחקה תחילה אחרי ההיסטוריה של התההוותה של מקסיקו.
האצטקים, בני המאיה והזפוטקים Zapotecs שאכלסו את דרום אמריקה, בנו ערים גדולות עם פירמידות וארמונות, עשירות במרקמי צורות וצבעים. זה היה עולם שונה בכל מהעולם המערבי, עד להגעת הכובשים הספרדים בסוף המאה ה-15. כל רצועת האדמה המתפתלת בין צפון ודרום אמריקה, הייתה מרכז תרבותי מגוון ומשגשג בזמן הגעתו של כריסטופר קולומבוס אליה. חלקה המרכזי, מה שהוא כיום מקסיקו, היה פורה ושופע ואכלס אצטקים במערב, בני המאיה בחצי האי יוקטן ובצפון ובזפוטקים בחלקו הדרומי. שכנה שם קונפדרציה של מדינות-ערים, ששרידיהן אשר נותרו כיום כעדות לתקופה, עטורות בגילופים אמנותיים בנושאי דת, איקונות, הירוגליפים וצורות דקורטיביות גיאומטריות מרובות פרטים.
הצלמת המקסיקנית Graciela Iturbide, תיעדה במצלמתה בשנת 1974 את הילידים הזפוטקים בעיירה Juchitán de Zaragoza, Oaxaca, שבה נשים שולטות בכל ההיבטים של החיים החברתיים, מהכלכלה ועד לטקסים דתיים.
בשנות ה-30 של המאה שעברה, פרידה קאלו ביקרה בעיירה כדי להתוודע לזפוטקים ולאצטקים כתרבויות שחיות בהרמוניה עם הטבע. הזפוטקים עסקו גם באמנות, מלאכת יד ואדריכלות, שכולם ניחנו בסגנון הייחודי שלהם, נושאים את המשמעויות הרוחניות העמוקות הטבועות בתרבות שלהם, של כבוד לטבע ולאלים שלהם ויצירותיהם המגוונות שרדו את מבחן הזמן.
בדרום מקסיקו, כיום מדינת אוחאקה, מסורות של אריגה עתיקה עדיין נהוגות, משלבות צבעים, סמלים והדפסים עתיקים, כאשר כל סגנון מאפיין משפחה מסוימת.
בירתם, Tehuantepec, היא עיר המפורסמת כיום בזכות סגנון הלבוש הייחודי שלה בקרב נשים; חצאיות מסורתיות, חולצות רקומות ותסרוקות פרחוניות. תזכורת לכך שבאזור זה, נשות הבירה שלטו בחברה המטריארכלית שהייתה קיימת אז והן שלטו לחלוטין במסחר שבשווקים בעיר. אפילו עד שנות ה-70, אסור היה עדיין לגברים לסחור בשווקים. הגברים תמיד יצאו לעבוד בשדות והנשים ניהלו את הבית ואת המסחר. לחוש העסקי של נשות Tehuantepec היה מוניטין של מאות שנים.
החברה של הזאפוטקים הייתה ליברלית הרבה ממה שנהוג כיום בחברה המודרנית שלנו. החברה התייחסה להומוסקסואלים ולטרנסג'נדרים כמגדר שלישי, הם כונו מוקסים, מגדר שווה לזכר ונקבה. מבחינתם אדם אינו יכול לבחור בלידתו את המגדר שלו, כמו שאינו יכול לבחור את צבע עורו.
הטבע הבלתי מאולף הזה של הנשים הזאפוטקיות, במטריארכיה החברתית, ריתק אמנים, ציירים וסופרים. מלחמות האזרחים של המאה ה-19 שגייסו את הגברים, גרמו לכך שרוב הערים של האיסתמוס שפעו אלמנות ורווקות, שנאלצו לפרנס את משפחותיהן. הנשים כאמור עסקו בעיקר במסחר, אשר נתן להן ללמוד שפות ותרבויות אחרות, להפוך אותן לעצמאיות, הן לא היו צריכות להיות נשואות, הן נסעו לבדן לארצות שונות בעולם, מכרו סחורה מקומית והביאו מוצרים מגואטמלה או בליז ומכרו אותם בשייקים המקומיים שלהו. המסחר איפשר להן עצמאות כלכלית, היה להן כסף וזה נתן להן סמכות וכח בקבלת החלטות בכל הקשור לבית. זה איפשר להן לא להיות תלויות באיש ומנע מהן להיות מנוצלות.
למרות שנשים מעטות כיהנו ומכהנות בתפקידים ציבוריים, הרי רבות מההחלטות של קהילות האיסתמוס, מתקבלות רק בהסכמתן של הנשים, מה שלא קורה בקהילות ילידים אחרות.

 

 

 

Zapotec Indian woman in Juchitan, Oaxaca – Jan/1990. Oaxaca, Mexico. UN Photo/F Keery

התפיסות הליברליות של פרידה קאלו, התיישבו היטב עם אלה של הזאפוטקים, לרבות הדו-מיניות שלה. אמה של קאלו הייתה 'מסטיזו', חצי ספרדיה, חצי ילידת טהוואנה,  כך שהיה לה דם זפוטקי. בציור שלה מ-1939, The Two Fridas, היא מציירת פרידה אירופאית, לבושה בשמלת תחרה ויקטוריאנית לבנה בעלת צווארון גבוה שמזכירה את שמלת הכלה הלבנה שלבשה אמה, מטילדה קלדרון, כשהתחתנה עם אביה של האמנית, גיירמו קאלו, צלם גרמני עשיר. לשמאלה פרידה לבושה בחצאית וטוניקה מסורתית של הנשים הזפוטקיות מהאיסתמוס של טהואנטפק באואחאקה. דייגו ריברה, בעלה הלאומן, היה זה שהציע לקאלו ללבוש את הלבוש המסורתי, כדי להפגין גאווה מקסיקנית. קאלו השתמשה בלבוש ילידי ובמיוחד בזפוטקים, דרך למתג עצמה כאינטלקטואלית וכאוהדת העמים המדוכאים.

 

מקסיקו שאחרי המהפכה ניסתה להשיל מעצמה את העטיפה האירופאית שנכפתה עליה, ליצור אומה חדשה, המהווה כור היתוך לכל בני מוצא אתני שאכלסו אותה בהיסטוריה שלה והיא עודדה שילוב של המאפיינים האמנותיים שלהם, באמנות העכשווית שלה.
עבור ריברה הלאומן הסוציאליסטי, חברו של טרוצקי וכך עבור קאלו, החייאת התרבות הילידית המקסיקנית, הייתה מעשה של סולידריות פוליטית ופטריוטית, כדי להציג מקסיקו עם חברה של שווים, שכולם חולקים מורשת משותפת ומטרות הדדיות.
האמנות והתרבות של הזפוטקים, היוו עבור קאלו אמצעי ביטוי לאומי ועצמי שלה. האמנות שלה הכילה אריגה מסורתית של הזפוטקים, עם רקמה וצבעים מסורתיים, חולצות של ילידי מאיה והיא ענדה צמידי כסף עם קישוטים אצטקים. היא הייתה מערבבת בכוונה אופנות מערביות עם לבוש מסורתי, כדי לבטא זהות מקסיקנית פמיניסטית, פוליטית ולאומנית. יחד עם זאת, היא יישמה את האסתטיקה הזו כדי לשלוט בדימוי העצמי שלה, כנכה, קטועת רגל ובעלת גוף מעוות  – עם חצאיות טהוואנה ארוכות וכמויות של תכשיטים יפים, ששימשו להסחת דעת.
צריך להבין גם את הרקע האישי הזה, שהביא אותה לאמץ את הזהות הילידית הצבעונית באמנותה: קאלו חלתה בפוליו כילדה בת שש, שברה את גבה בתאונת אוטובוס ב-1925, למדה עצמה לצייר וזכתה להערצתם של פבלו פיקאסו ואנדרה ברטון, בעולם שליהק אותה רק כאשתו של דייגו ריברה. מאהביה היו חריגים ומורדים בעצמם, בין היתר לאון טרוצקי, ג'ורג'יה אוקיף וג'וזפין בייקר. אפשר לומר שהיא נדחקה לשולי התרבות, נאבקת בכאב פיזי ובתחושת בלתי נראית.
האם צריך להאשים את פרידה קאלו בניכוס תרבותי?
"פרידה קאלו" הפכה למותג עולמי וכמעט 70 שנה לאחר מותה, עולות לגביה שאלות של ניכוס תרבותי מילידי מולדתה. עם זאת, מורשתה של קאלו מספקת נוף פורה לנרטיב העוסק בתרבות הילידית העשירה, שהעניקה למקסיקו ולקאלו השראה.
הרי גם פול גוגין חייב את הצורות הפשוטות בציוריו לשפה החזותית של פולינזיה, שם בילה חלק ניכר מחייו בגלות, גם הציירת האוסטרלית האיקונית, מרגרט פרסטון, שאלה מוטיבים אבוריג'ינים (בנקסיאס, בומרנגים) ויצרה להם הפשטה שהוציאה אותם מהקשרם. קאלו הייתה אשה שונה, שהשתמשה בכל הכוח שעמד לרשותה כדי להילחם על מקומה בתולדות האמנות. בסופו של דבר היא לבשה את לבושם של אנשים המדוכאים על ידי הלבנים והקולוניזציה, איתם הזדהתה.