פייר־אוגוסט רנואר, "ורוד וכחול – האחיות מיס כהן־ד'אנברס", 1881

פריז, 1881. העיר נמצאת בפתחו של תור הזהב שלה, הבל אפוק (Belle Époque), תקופה של פריחה תרבותית, שגשוג כלכלי וזוהר בורגני. בתוך בית עירוני מפואר, השייך למשפחת הבנקאים היהודית כהן־ד'אנברס (Cahen d’Anvers), מתייצב הצייר פייר־אוגוסט רנואר מול שתי ילדות: אליס (Alice), בת הארבע, ואליזבת (Élisabeth), בת השש.
הן בנותיהם של לואי (Louis), בנקאי יהודי יליד אנטוורפן, ושל רעייתו לואיז (Louise ), אשת חברה ופטרונית אמנות. השתיים אוחזות ידיים, לבושות בשמלות חגיגיות, מוקפות בדי התחרה והמשי שאפיינו את עולמן. רנואר מנציח אותן בציור שיהפוך לאחת מיצירותיו המזוהות ביותר: "ורוד וכחול – האחיות מיס כהן־ד'אנברס" (Pink and Blue, the Misses Cahen d’Anvers, 1881).
במבט ראשון, קשה לדמיין סיפור אחר מאחורי התמונה. הילדות נראות כאילו יצאו מתוך אגדה והציור כולו ספוג מתיקות כמעט בלתי מציאותית. אלא שהדימוי האידילי הזה הוא רק נקודת הפתיחה לסיפור חיים מורכב, שבסופו תעמוד המציאות האכזרית של אירופה במלחמת העולם השנייה.

Pierre-Auguste Renoir, “La Petite Irène” (1880), oil on canvas

העולם המוזהב של משפחת כהן־ד'אנברס

בספרה "בנות רנואר" (The Renoir Girls) חוזרת הסופרת קתרין אוסטלר (Catherine Ostler) אל עולמן של האחיות ואל המשפחה שהשתייכה לאליטה היהודית העשירה של צרפת. זהו מסע אל פריז של בתי מידות, נשפים, מרוצי סוסים, אוספי אמנות וסלונים ספרותיים, שבהם נפגשו אנשי רוח, אמנים ובני אצולה.
במרכז העולם הזה ניצבת לואיז, אם המשפחה, שהייתה דמות חברתית בולטת ובעלת קשרים ענפים בעולם האמנות. בין חבריה הקרובים היה הסופר מרסל פרוסט (Marcel Proust), וסלון התרבות שניהלה אירח יוצרים, סופרים ואנשי החברה הגבוהה, ובהם גם בני אצולה קתולים שמרנים.
דמות מרכזית נוספת בסיפור הוא שארל אפרוסי (Charles Ephrussi), מבקר אמנות ואספן עשיר, שהיה מאהבה של לואיז. הוא זה שארגן את הזמנת הדיוקן הכפול מרנואר, ואף הועלתה השערה כי היה אביה הביולוגי של אליס.
שנה קודם לכן צייר רנואר את דיוקנה של אירן (Irène Cahen d’Anvers), האחות הבכורה, בציור "לה פטיט אירן" (La Petite Irène, 1880), יצירה שתהפוך אף היא לאחת מעבודותיו המפורסמות.
אלא שמתחת לפני השטח המהודר התקיימה מציאות אחרת. צרפת, על אף ערכי השוויון שהנחילה המהפכה הצרפתית והזכויות שהוענקו ליהודים, הייתה רוויה באנטישמיות. היא הופיעה בהערות יומיומיות, במעגלים החברתיים ובשיח הציבורי, והלכה והחריפה ככל שהמתחים הפוליטיים במדינה גברו.
גם רנואר עצמו לא היה חף מדעות קדומות. במכתב לחבר התלונן על התשלום שקיבל מלואי, שאותו תיאר כקמצן, והוסיף הערה אנטישמית המשקפת את רוח התקופה. הסופר והיומנאי אדמון דה גונקור (Edmond de Goncourt), שהיה דווקא אורח תדיר בסלונה של לואיז, ביטא אף הוא עוינות חריפה כלפי יהודים.

Emile Auguste Carolus-Duran, “Portrait of Louise Cahen d’Anvers” (c. 1874), oil

כשהיופי מתנגש במציאות

אחד האירועים המכוננים שהטילו צל כבד על חיי המשפחה היה פרשת דרייפוס (Dreyfus Affair), שהחלה ב־1894 והסתיימה רק ב־1906. אלפרד דרייפוס (Alfred Dreyfus), קצין יהודי בצבא צרפת, הואשם בבגידה על לא עוול בכפו והפך למוקד של משבר פוליטי וחברתי עמוק, שחשף את עומק האנטישמיות במדינה. משפחת כהן־ד'אנברס השתייכה למחנה התומכים בדרייפוס, אך גם בקרב האליטה היהודית לא הייתה עמדה אחידה. חלק מבני המעמד הגבוה העדיפו להמשיך בשגרת חייהם, לשמור על מעמדם ולהתרחק מהמאבק הציבורי.
בתוך כך המשיכה המשפחה לטפח את אורח החיים האריסטוקרטי שלה. לואיז ולואי השקיעו בשימור המורשת הצרפתית ובין היתר שיקמו את טירת שאמפ־סור־מארן (Château de Champs-sur-Marne) והחזירו לה את הדרה ההיסטורי. במקביל, בנותיהם התבגרו, יצאו לדרכן וניסו להשתלב בחברה הצרפתית והאירופית שסביבן.
אלא שכל אחת מהן בחרה במסלול שונה, ולעיתים מפתיע.

Louise Cahen d’Anvers and Elisabeth.

Louise Cahen d’Anvers (1858–1926)

שלוש אחיות, שלושה גורלות

אליזבת, שהונצחה בציור של רנואר בגיל שש, קיבלה החלטה דרמטית בשנת 1895, בהיותה בת 21: היא המירה את דתה לנצרות הקתולית ונישאה לאריסטוקרט חסר אמצעים. הנישואים לא החזיקו מעמד, והשניים התגרשו בהמשך.
אליס, האחות הצעירה בדיוקן הכפול, הייתה הרפתקנית וחובבת אנגליה. בשנת 1897, במהלך מסע למצרים, פגשה את הקולונל הבריטי צ'רלס טאונסנד (Charles Townshend), איש צבא שאפתן. שנה לאחר מכן נישאו בטקס אנגליקני שנערך בטירת המשפחה.
אירן, האחות הבכורה, הייתה היחידה שנישאה במסגרת שידוך. היא נישאה למואיז דה קמונדו (Moïse de Camondo), אך בהמשך עזבה אותו לטובת מנהל האורוות שלו.
על פניו, היו אלה חיים של בחירה אישית, אהבות, נישואים, פרידות והרפתקאות, בתוך עולם שאפשר לבנות בו עתיד כמעט בלתי מוגבל. אלא שבשנות השלושים של המאה העשרים החלה הקרוסלה המוזהבת להאט, והאופק האירופי הלך והתקדר.

The sisters on the steps of the chateau at Chaps sur Marne

מהארמונות אל מחנות ההשמדה

למרות עושרה, מעמדה וקשריה של המשפחה, דבר לא יכול היה להגן עליה מפני רדיפות הנאצים. בני המשפחה, שהיו קשורים לצרפת בעבותות של תרבות, זהות ופטריוטיות, גילו כי אהבתם למדינה אינה מספקת כדי להבטיח את מקומם בה. בני משפחת כהן־ד'אנברס תרמו למוסדות צדקה, שיקמו מבנים היסטוריים ואף העבירו נכסים למדינה הצרפתית. אחד מבני המשפחה, נסים דה קמונדו (Nissim de Camondo), בנה של אירן, שירת בצבא צרפת ונהרג במלחמת העולם הראשונה. המשפחה ראתה בעצמה חלק בלתי נפרד מהחברה הצרפתית, והאמינה בערכי הנאורות ובמורשת הרפובליקנית.
אלא שהמציאות הוכיחה עד כמה שברירית הייתה תחושת הביטחון הזאת.
ארבעה מבני המשפחה נספו במחנות הריכוז וההשמדה. בין הקורבנות הייתה גם אליזבת, אותה ילדה בעלת הלחיים הסמוקות מהציור של רנואר. בשנת 1944, כשהיא מבוגרת וחלשה, הסתתרה בכפר בצרפת. היא נבגדה על ידי ראש הכפר שבו מצאה מחסה, וגורשה אל מותה באושוויץ (Auschwitz) או בדרך אליו.
הפער בין הילדה המצוירת, המוקפת פאר ותחרה, לבין האישה המבוגרת שגורלה נחתם באחת התקופות האפלות בהיסטוריה, הוא אולי המרכיב המצמרר ביותר בסיפור.

Alice Cahen d’Anvers

שני ציורים, שתי היסטוריות

גם סיפורם של הציורים עצמם הוא פרק בפני עצמו. "ורוד וכחול – האחיות מיס כהן־ד'אנברס" (Pink and Blue, the Misses Cahen d’Anvers) מוצג כיום במוזיאון לאמנות של סאו פאולו (Museu de Arte de São Paulo Assis Chateaubriand), ונחשב לאחת היצירות האהובות והפופולריות באוסף המוזיאון.
גורלו של דיוקנה של אירן, "לה פטיט אירן" (La Petite Irène), היה מורכב הרבה יותר. הציור נשדד בידי הנאצים, הושב לאירן לאחר המלחמה, ובהמשך נרכש על ידי אמיל גאורג ביהרלה (Emil Georg Bührle), סוחר נשק שווייצרי שהתעשר בתקופת המלחמה. כיום הוא מוצג במוזיאון קונסטהאוס בציריך (Kunsthaus Zürich).
שני הציורים ממשיכים להתקיים בעולם האמנות, אך הסיפורים שהם נושאים עמם שונים בתכלית. הראשון מנציח שתי ילדות ברגע של תמימות ושלווה; השני הפך לעדות מוחשית לגזל האמנות בתקופת השואה ולמורכבות המוסרית של עולם האספנות שלאחריה.
ספרה של קתרין אוסטלר מחבר בין הדיוקנאות המפורסמים לבין הביוגרפיה של הנשים שמאחוריהם, ומעניק פנים, שמות וסיפור חיים לדמויות שהפכו לסמלים של יופי אריסטוקרטי. הוא מזכיר כי מאחורי יצירת אמנות שנראית נצחית מסתתרות לעיתים מציאויות אנושיות שבריריות מאוד.
וכך, כשמביטים שוב בשתי הילדות העומדות שלובות ידיים, קשה שלא לראות בצבעי הוורוד והכחול משהו נוסף: לא רק את יופייה של ילדות אבודה, אלא גם את זיכרונה של משפחה, של תרבות ושל עולם שלם שלא הצליח להינצל מן ההיסטוריה.

Charles and Suzanne Cahen-dAnvers

Château de Champs-sur-Marne, from the Josefina Cahen d’Anvers collection

Charles Cahen d’Anvers in the Château’s Chinese Salon in 1935

The grand bedchamber at the Château

בספרה החדש, The Renoir Girls, חוזרת הסופרת קתרין אוסטלר אל חייהן של האחיות ואל עולם שלם שנחרב