האופנה הישראלית שבעבר “עלתה מן המדבר”, עולה וצומחת כיום מן הנוף האורבני של מדינת תל-אביב. ההשפעות הגלובליות חזקות מן המסורת הלוקאלית

 

aaa(2)

“אמנות יוצרת דברים מכוערים אשר נעשים יפים עם הזמן – אופנה לעומת זאת יוצרת דברים יפים אשר נעשים מכוערים עם הזמן” (ז’אן קוקטו)

 

ארבעה דגמים של אלף-אלף (אילת הרמל ואפרת לוין) היוצרים שיח עם האדריכלות העכשווית (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

ארבעה דגמים של אלף-אלף (אילת הרמל ואפרת לוין) היוצרים שיח עם האדריכלות העכשווית (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

“האופנה העולה מן המדבר”, זה היה הדימוי שהדביקה העיתונות הזרה לאופנה הישראלית בשנות הששים והשבעים והוא סימל את האקזוטיות האוריינטלית, שזוהתה עם האופנה הישראלית באותה תקופה. בשנים 1965-1973 הייתה האופנה הישראלית בשיאה והמוניטין שלה בצרוף התג “Made in Israel”, הכניסו כסף רב לקופת המדינה. בתקופה זו לקחה ישראל חלק פעיל בסצנת האופנה הבין-לאומית, כשהיא מתבססת על עיצוב מקומי, שמקורות ההשראה שלו היו מסורות אתניות וצבעי נופי ישראל. זו הייתה תקופה בה הגיעו מאות קניינים זרים לשבועות האופנה התל-אביביים, שנערכו במלון “הילטון” בתל-אביב והיו מלווים בתצוגות אופנה מתוקשרות, אשר טובי הכוריאוגרפים בעולם נשכרו לביימם. תמונת מצב אופטימית זו השתנתה בבת אחת עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט שבא בעקבותיה. מאורעות גלובליים אלה שינו בבת אחת את מעמדה של האופנה הישראלית והפכו אותה משחקן חשוב ומוערך – לשחקן זוטר ובלתי נחשב על מפת האופנה העולמית.

 

ארבעה דגמים של אלף-אלף (אילת הרמל ואפרת לוין) היוצרים שיח עם האדריכלות העכשווית (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

ארבעה דגמים של אלף-אלף (אילת הרמל ואפרת לוין) היוצרים שיח עם האדריכלות העכשווית (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

כפועל יוצא משינויים אלה הפכה האופנה הישראלית משנות השמונים ואילך ללא רלבנטית בחו”ל, הן בשל היותה יקרה מדי והן מכיוון שאיבדה את אותו ה”משהו” הרענן והמקורי שאפיין אותה בתקופת הזוהר.
מה היה אותו “משהו” שגרם לאופנה הישראלית לזכות במוניטין בינלאומי ולהגיע לשיאי מכירה מרשימים בחו”ל, בשנות הששים והשבעים המוקדמות של המאה הקודמת? האם ניתן לשחזר אותו או למצוא לו תחליף עדכני?

 

"בנות" (לולו ליאם) אפור ומלנכולי זה האורבני החדש. צילום: רוני כנעני

“בנות” (לולו ליאם) אפור ומלנכולי זה האורבני החדש. צילום: רוני כנעני

 

האם יכולה להתקיים בימינו אלה נוסחה הממזגת השפעות גלובליות עם מאפיינים לוקליים? נראה כי נוסחת קסם זו אינה קלה לפענוח, הן משום שמרכיביה והיחסים ביניהם גמישים ובלתי יציבים והן בשל קצב ההשתנות המהיר של האופנה העכשווית, שמופצת באינטרנט עוד בטרם הספיקו הדוגמניות לפשוט את בגדי ה”פינאלה”…

 

דגמים של רוני בר: מיחזור של בגדי הקיבוץ ומשחק בין מגדרי. צילום: עמית ברלוביץ'. דוגמנית: עמית מכטינגר

דגמים של רוני בר: מיחזור של בגדי הקיבוץ ומשחק בין מגדרי. צילום: עמית ברלוביץ’. דוגמנית: עמית מכטינגר

בשנות הששים והשבעים היה זה טבעי שמאפייני הישראליות באופנה יתבססו על האתניות והאותנטיות של בגדי העולים החדשים שהגיעו לישראל, במספרים חסרי תקדים. הרקמה התימנית האורנמנטאלית והריתמית, הצבעים והמרקמים החושניים של הבגדים הבוכרים והכורדים, הגזרות החופשיות של הגלביות המרוקניות – כל אלה נתנו תשובה מדויקת לצורך באופנה אקזוטית, שנוצר בשוק האופנה העולמי, בעקבות ביקורם של להקת The Beatles בהודו. ישראל של אותן שנים, הצליחה בעזרת התמיכה הנדיבה של שר המסחר והתעשייה דאז פנחס ספיר ועם אוריינטציה נכונה, לתת מענה מקורי לצורך זה. השילוב בין מזרח ומערב היה טבעי למדינה הקולטת עליה משבעים גלויות, ומעצבת האופנה, פיני לייטרסדורף, בעיצוביה ל”משכית”, הצליחה למצוא את האיזון האופטימאלי בין השניים. גם מעצבי האופנה שהלכו בעקבותיה הצליחו להשתמש במאפיינים ישראלים בהצלחה רבה ואלה התקבעו באתוס הלאומי כסמני האופנה הישראלית האולטימטיבית. באותה תקופה זכו “משכית”, “רקמה” “גוטקס” ואחרים להצלחה מוכחת בחו”ל בזכות השימוש במוטיבים “ישראליים” בעיצובי האופנה שלהם.
מאליו מובן, כי מה שהיה טוב ונכון לשנות הששים, אינו בהכרח מתאים לשנות האלפיים. החברה הישראלית השתנתה מאז באופן מהותי, ההשפעות הגלובליות, התקשורת המהירה וטכנולוגיות הייצור של מוצרי האופנה השתנו גם הם ללא הכר. ברחובותיה ההומים של תל-אביב בת המאה, הנמתחים בין בנינים רבי קומות ועתירי מרפסות מרקדות, לא ניתן למצוא עוד ישראלים לבושים בבגדים מסורתיים של ארצות מוצאם, וההתרפקות על מאפייני תקופת הזוהר של האופנה הישראלית – עבר זמנה.

 

שני דגמים של שרה בראון: מינימליזם אורבני מזוקק. צילום: עמית ישראלי. סטיילינג: מעין גולדמן

שני דגמים של שרה בראון: מינימליזם אורבני מזוקק. צילום: עמית ישראלי. סטיילינג: מעין גולדמן

כיום, יש צורך לבחון מחדש את המאפיינים הלוקאליים של ישראל ולבדוק אם אפשר, או כדאי, לעצב אופנה לוקלית בעידן גלובלי.
בדומה למתרחש בעולם הגדול, גם בתל-אביב נותנים כיום את הטון באופנה הפשיוניסטים האינדיבידואליסטים. אלה הם בעלי הסגנון האישי, המורכב בדרך כלל ממספר פריטים של מותגים נחשבים ומספר פריטי יד שנייה, בתוספת של אלתורים עצמיים מקוריים. בנושא זה הולך וגדל חלקם של הבלוגרים המקומיים, המתחזקים בלוגים עדכניים לאופנה ותורמים למתעניינים מידע ייחודי, המבוסס על תחזית אופנה מעודכנת המבוססת על דעת יחיד.
קו אישי זה, שמצד אחד מודע היטב למה שקורה באופנה בפריס, בלונדון ובטוקיו, ומצד שני מוסיף לאופנה פרשנות מקומית – הוא הקו המאפיין כיום את סצנת המעצבים המקומיים, אשר רובם ככולם מתרכזים בתל-אביב.

 

ארבעה דגמים של אלף-אלף (אילת הרמל ואפרת לוין) היוצרים שיח עם האדריכלות העכשווית (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

ארבעה דגמים של אלף-אלף (אילת הרמל ואפרת לוין) היוצרים שיח עם האדריכלות העכשווית (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

זו הסיבה בגללה נתייחס בסקירה זו לאופנה התל-אביבית, כמייצגת האופנה הישראלית כיום.
בעשור האחרון נדדה האופנה התל-אביבית דרומה, לאזורים שעד לפני עשור נחשבו לאזורים נחותים. הבולט ביניהם הוא מתחם “גינת השרון”, או בשמו העממי “גן החשמל”. באזור זה הקימו בשנת 2003 מספר מעצבים צעירים, מתחם אופנה שנקרא “קולקטיב 6940”, שגבולותיו הם: יהודה הלוי בצפון, דרך מנחם בגין במזרח ובדרום ואלנבי במערב. בין חברי הקולקטיב נמנים: נאית רוזנפלד, נופר גלפז, אליס דהאן (שיין), עידית ברק (דליקטסן), הלנה בלאושטיין (פראו בלאו), שני בר, “כיסים” ועוד.
בעקבות הצלחתו של מתחם זה, הוקמו מתחמי אופנה נוספים באזור שבין כיכר מסריק לכיכר רבין, שם ניתן למצוא את החנויות של “מנדינקה”, “אנה קיי”, אניה פליט, עידו רקנטי, “גרטרוד הקטנה”, “מאיו” ועוד. ברחוב טשרניחובסקי ובסביבתו התמקמו לאחרונה חנויות של מעצבים צעירים וחנויות יד שנייה, ביניהן החנות של חגית ויטמן “פישאנדג”. המתחם “החם” המתגבש לאחרונה, הוא באזור שוק הפשפשים המשופץ ביפו, אותו מובילה שרון ברונשר עם חנות האופנה השלישית שלה.
דווקא מתחם שינקין, שהיה ראש החץ בשנות השמונים, איבד את מעמדו כמרכז אופנה עדכני ולעומתו רחוב דיזנגוף, מעוז האופנה הותיק, חזר לתפקד כמרכז אופנתי עכשווי, שם התמקמו לצד מעצבי שמלות הכלה גם מעצבים עכשוויים כמו לולו ליאם “בנות” ולילך אלגרבלי.
וישנו גם מתחם נוה-צדק הוותיק, שכולל חנויות של מעצבים עכשוויים כמו של רותם והדס, אודיה שגיב, שרית בר-זוהר, סיגל דקל, ענבל בן-זקן “מיזו” ועוד.
חותמם של המעצבים הצעירים בתל-אביב הוא מהותי וניכר לעין. מאגר מרשים זה של כישרונות עיצוביים, מציין פריחה חסרת תקדים בתחום עיצוב האופנה בארץ.

 

דגמים של שרה בראון - נסיונות מעניינים ליצור בגדים על זמניים. צילום: עמית ישראלי. סטיילינג: מעיין גולדמן

דגמים של שרה בראון – נסיונות מעניינים ליצור בגדים על זמניים. צילום: עמית ישראלי. סטיילינג: מעיין גולדמן

סוזי מנקס, הכתבת המוערכת של ה”הראלד טריביון”, שביקרה בארץ לפני כשלוש שנים, התרשמה מאוד מתופעה זו והשוותה אותה לתופעת המעצבים הצעירים באנטוורפן בשנות השמונים, כאשר ששה מעצבי אופנה בלגיים צעירים ובלתי מוכרים (דריס ואן-נוטן, דירק ביקמברג, דירק ואן זאנה, אן דמולמוסטר, וולטר ואן בירנדונק ומרטין מרג’יאלה), הציגו כולם יחד את יצירות האופנה החדשניות שלהם וייצרו באז מהדהד בסצנת האופנה הבינלאומית.
הששה היו כולם בוגרי האקדמיה באנטוורפן והסגנונות שלהם היו שונים זה מזה, אבל המשותף להם היה (מלבד הכישרון הבולט) יכולתם למתוח את גבולות האופנה אל מעבר למוכר.
מה שיש למעצבים התל-אביבים הצעירים של שנות האלפיים במשותף, הוא בעיקר מה שאין להם: אין בדים יקרים, אין ריבוי פרטים וקשקושים, אין צבעים נועזים ושלל פייטים, אין שפע מהמם של דגמים וצורות, אין התחכמויות ואין התרפקות על העבר של “משכית”. מה שמשותף לכולם הוא: ניקיון של קווים וצורות, נינוחות מאופקת, מונוכרומטיות של לבן-אפור-שחור או צבעוניות מעודנת, אורבאניות מתוחכמת, ליריות מדודה, קצת מלנכוליות מהורהרת, כשמעל לכל אינטואיטיביות הניזונה ממקורות אישיים ומהולה בחוש הומור מוסווה היטב. הצד החזק שלהם הוא בגדי הקז’ואל והם משקיעים הרבה בפיתוח גזרות הבייסיק, כדי לגלות בהן אופציות נוספות ובלתי שגרתיות.
סגנונם של המעצבים הנ”ל אינו מייצג את הסגנונות של כלל מעצבי האופנה המוכשרים הפועלים כיום בישראל, אבל להם יש סוג של מכנה משותף, משהו אורבאני, מינימליסטי אבל גם אדג’י edgy, קצת יפני, נונשלנטי ומאוד מוקפד, שאולי דווקא הוא מייצג סגנון מקומי חדש, השונה בתכלית ממה שנהוג להגדיר כ”אופנה ישראלית”.
את הסגנון החדש מייצגים מספר מעצבים שלדגמיהם יש אפיונים דומים: טל אנג’ל (ביקל), המעצבת בגדים מינימליסטים במראה כמעט נזירי, קריר ועל-זמני, המשדר ניקיון ואורח חיים רוחני. רוני בר המתרפקת על בגדי העבודה המהוהים בקיבוץ של תקופת ילדותה ומקנה להם אופי אורבאני ועל- מיגדרי. לולו ליאם (בנות) שהיא מהראשונות שהכניסו את המינימליזם האורבאני לעיצוביהם והיא תורמת לסגנון החדש את המראה הא-סימטרי, את המונוכרומטיות המתמקדת באפור לגווניו ואת המלנכוליות המאופקת. לימור דיאנה (נונה אלגה), המביאה בעיצוביה מלבד הנינוחות והאדג’יות, גם את הנטייה לשלמות של קו וצורה ואת הזיקה היפנית החזקה. שרה בראון המצליחה ליצור בגדים על-זמניים במגדריות שאיננה חד משמעית וחוזרת שוב ושוב על דגמים קודמים בניסיון לזקק אותם עד לשלמות, ענבל בן-זקן (מיזו), שמביאה איתה השראה מעולם המחול ולפיכך שמה את הדגש על הנוחות של הבגד ועל הזרימה של קווי המתאר, עם השפעה יפנית עכשווית ואורבאניות נינוחה. איילת הרמל ואפרת לוין (אלף אלף), שהן אולי האדג’יות ביותר ב”קבוצה” זו והן מרבות בקווים אלכסוניים ויוצרות דו שיח מעניין עם הארכיטקטורה העכשווית וכן, אליס דהאן שגילתה כמה מהמעצבים שלהלן והציגה אותם בחנות שלה “שיין” והמותג שלה “מיס אליס” מציע דגמים קצת אפוקליפטיים ומאוד טקסטואליים.
נכון שקיימים פה ושם מוטיבים שניתן לכנותם “ישראלים” אצל מעצבי אופנה מקומיים, כמו ששון קדם, שדגמיו מתכתבים מצד אחד עם אופנת “רקמה” ומצד שני עם הדגמים הארכיטקטוניים והעל-זמניים של יוז’י ימאמוטו, בקולקציית החאקי של אילנה אפרתי (מלפני יותר מעשור) המתכתבת עם “אתא”, בשיתוף הפעולה הקוריוזי בין יורם קניוק לאליס דהאן לצורך עיצוב מחודש למכנסי החאקי הקצרים של לוחמות הפלמ”ח ואצל דורין פרנקפורט, המיטיבה להדגיש את הנונשלנטיות הזרוקה שהיא כל כך ישראלית באופייה. קיים בתל-אביב גם דור הביניים של מעצבי האופנה, שהניחו את היסודות לעיצוב התל-אביבי החדש, ביניהם סיגל דקל, נעמה בצלאל, ירון מינקובסקי, רונן חן, הגר הצופה ואחרים, אשר לכל אחד סגנון משלו וכתב-יד אישי נטול אפיונים מקומיים כלשהם.
האירוע הבולט בנוף האופנה התל-אביבי הוא יריד “מעצבי העיר”, אשר החל לפעול בשנת 1995 עם 17 מעצבי אופנה בראשית דרכם, ובמתכונתו הנוכחית הוא מציג כ- 100 מעצבי אופנה ויצרני אביזרים. יש להצטער על כך, שיריד מעצבים זה, אשר בראשית דרכו קידם מעצבי אופנה צעירים בראשית דרכם, הפך כיום ליריד אופנה מסחרי, הפתוח גם למותגים מיובאים ובכך הוא מחטיא מטרה חשובה שהיא קידום עסקי של מעצבי אופנה מקומיים.
נראה כי האופנה הישראלית החדשה הצומחת כיום בתל-אביב, אינה ניזונה מהשפעות העבר וגם לא ממסורות אתניות כאלה ואחרות. היא אינה מתכתבת עם עיצובי “משכית”, אלא עם דגמי “מוג’י” (MUJI) ועם אפיונים אורבאניים גלובליים המופיעים בעבודותיהם של מעצבי אופנה צעירים בעולם כולו.
לשאלה אם יש כיום בישראל סגנון לוקאלי המתקיים בתוך השפעות גלובליות, ניתן לענות, כי על פי מקרה המבחן של האופנה הישראלית, התשובה היא שלילית.
ומה באשר לקווי הדמיון בין סגנונם של מעצבי האופנה הנסקרים לעיל? האם ניתן לזהות בהם משהו ישראלי? ובכן, אלה ניזונים בעיקר מהשפעות גלובליות ומשקפים סוג מסוים של דלות החומר המקומי, שאולי הוא נובע מאורח החיים הנון-שאלנטי הישראלי, שעל פיו מתלבשים ל”אוסקר” הישראלי כמו לקניות בסופרמרקט. אורח חיים זה דורש בגדי קז’ואל ולא בגדי-ערב ואת זה מיטיבים לבטא המעצבים הישראלים הצעירים.
כאמור, “מוג’י” ולא “משכית” הם מקור ההשראה לאופנה הישראלית כיום.
עם זאת עלינו לזכור כי כל מסקנה נחרצת לגבי אופנה כלשהי בזמן נתון היא תמיד יחסית וקצרת טווח, כי באופנה כמו באופנה חידושי המחר תמיד משכיחים את זיכרונות האתמול.

לכל הכתבות בקטגוריית מקומות
+כתבות מומלצות
השוק בעיר Dandaji שבניגריה
תרבות
השוק בעיר Dandaji שבניגריה
התוכנית שתוכננה על ידי Atelier Masomi, של האדריכלית הניגרית Mariam Kamata, מבוססת על אדריכלות
מלון Bab Al Shams בארכיטקטורה ערבית: המבוקש ביותר באמירויות
תרבות
מלון Bab Al Shams בארכיטקטורה ערבית: המבוקש ביותר באמירויות
                         
כושר ההמצאה של אדריכלות בני מוסגום באפריקה
תרבות
כושר ההמצאה של אדריכלות בני מוסגום באפריקה
        הבתים נקראים מונג’וק Munjuk או טולוק Tolek, בעלי צורה כיפתית

כתיבת תגובה

הוספת תגובה חדשה, האימייל לא יוצג באתר*