“בית הבועה של מינצ’יר” The Bubble House of Minzier – Maison Bulle de Minzier, הוא קונספט אדריכלי שנבנה בשנות ה-70 על ידי האדריכלים ובני הזוג Joël Unal ו-Claude Häusermann-Costy. הוא בו זמנית שריד לעבר והצצה לעתיד: הנכס, שהוגדר כנקודת ציון היסטורית בשנת 2010, מציע בית מגורים לעידן החלל, כשהוא ניצב על קבר ניאוליתי ענק, ששרידו מתחת לחדר השינה של האורחים. הכניסה לקבר נשארה כפי שהייתה במקור, נוספו לה רק הבועות המרכיבות את הבית, מרחפות מעל הסלעים הודות לרגלי הבטון, כמו של תמנון.

זוהי אדריכלות אורגנית, מעוגלת, בהשראה ביולוגית וללא צורות גיאומטריות של מבנים מסורתיים. ארכיטקטורה זו מחפשת הרמוניה בין הבית לטבע שסביבו. הרעיון נוסד על ידי פרנק לויד רייט (1868-1959), שחשב שמהותו של בית הוא מענה לצרכים של אנשים ורוח המקום, כמו אורגניזם חי, מאחר ולבניינים יש השפעה עמוקה על האנשים שחיים שם, עובדים שם או אפילו מתפללים שם.
כיום גרה בבית בגפה וגם עובדת בו קלוד קוסטי. היא נולדה ב-1931 בז’נבה, למדה שם אדריכלות ויחד עם בן זוגה האדריכל פסקל האוזרמן, היו חלוצי ה-Blob Architecture, שהושפעה מפרנק לויד רייט, שמצא קהל מעריץ באמצע המאה העשרים, שהאמין באדריכלות המתאימה עצמה על לצרכים של דייריה. האדריכלים האירופאים העניקו למשנה האדריכלית אופי אמנותי, רעיוני וניסיוני. לכן, אין זה מפתיע לגלות שקלוד קוסטי, לפני שהייתה אדריכלית, הייתה בראש ובראשונה פסלת. היא יישמה את העקרונות של יציקת קרמיקה על העולם הבנוי, בתים כמו אגרטלים גדולים עם העדפה לקווים מעוקלים. חללי הפנים דומים למערות, המוצגות כמו פקעות פרימיטיביות שבהן רהיטים מפוסלים ונחפרים מתוך הבטון ברצף אינטימי ועוטף.

כדי לבנות את הספירות הפואטיות שלה – נטולות כל גיאומטריה מסורתית – קלוד ופסקל שיכללו טכניקת בנייה מהפכנית שטרם נראתה באירופה: בטון נמרח ביד על רשת חוט ברזל מחזקת, כך הבית מתרחב תא אחר תא, אבן אחר אבן סביב השלד שלו, ממש כמו גוף חי.
העבודה שמציגה בצורה הטובה ביותר את החזון ואת הטכניקה הטרנספוזיציונית הזו היא בית הבועה, שנבנה על שרידי קבר ניאוליתי וחורבות בית כנסת עתיק מהמאה ה-1, ששימר את יסודותיו וחלק מקירותיו והחל קורם בטון בשנת 1968. כאן, בני הזוג שאפו ליצור משהו נוסף למרחבים האישיים שלהם וחלמו על מניפסט עם מורשת אמנותית ואידיאולוגית, שרק העשירה את העמק המדהים ממילא עם נופי ההרים והיערות שמסביב.
מתחם המגורים הקיף את האידיאלים הביומורפיים והפיסוליים שלהם. בשנת 1971, הם הקימו את עמותת “Habitat Évolutif” עם Jean-Louis Chanéac ועם Antti Lovag (האדריכל ההונגרי, שיתפרסם מאוחר יותר עם בית הבועות המפורסם שלו, שהיה ביתו של פייר קרדן). ראש העיר הקטנה וחובב האדריכלות, Jacques Miguet, הציע לצוות רשות ללא הגבלות מנהליות כדי לפתח ולהתנסות בתיאוריות העירוניות שלהם. הפרויקט הביא לסדרה של מבנים נועזים ושובבים, המופיעים כחלליות המגיעות מגלקסיה לא ידועה. כדורים, גלים וספירלות, מתנגשים ויוצרים עיר מיניאטורית שמעולם לא הושלמה. בשנת 1977 קטעה מועצת עירייה חדשה את הכספים לפרויקט והחלום הגיע לקיצו. הבתים העתידניים שנותרו, לעומת זאת, ממשיכים להזכיר לנו את הפנטזיה ההומניסטית שהם יצרו, שלאחר מכן הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו ב-2003.

בית נוסף שכדאי להזכיר, Maison Unal, נמצא בלב אזור Ardèche בצרפת, בית בצורת כענן תלוי מעל פני האדמה עם פטיו פנורמי הפונה אל ההרים, בריכה וספא, מרווח ונוח וכמו תמיד, עטור בועות בולבוסיות.
כיום הבית עומד למכירה: יצירה היסטורית של אדריכלות שמחפשת מישהו שיעריך את השירה הקונקרטית שלה, שממשיכה לרגש במקוריות חלומית.
קלוד חיה כיום בין הבועות הפנטסטיות שלה, בגיל 88, היא עדיין מתבוננת בעולם האדריכלות והדור שלמד ממנה ויצר בתים דומים, מפסלת את האגרטלים שלה (קדרות) ונשארת נאמנה לאידיאלים שלה.

לאתר

קראו גם:
בית הבועות של Antti Lovag
בתי הבועה של daniel g

בית אונאל, ארדש, צרפת The Unal House, Ardèche, France

האדריכלים החלוצים Claude Haüsermann-Costy & Joël Unal יצרו את ההישג המדהים הזה של ארכיטקטורה הבנויה סביב הנוף הטבעי. הודות לבנייה החכמה של הבניין, אף סלע או עץ לא הוסרו מהאתר בדרום הכפרי של צרפת.
בית הבועה שוכן באידיליה נידחת, עם בריכת שחייה, ספא ותצפית של 360 מעלות, המציעה נופים עוצרי נשימה על פני ההרים מ-Mot Blanc להר לוז’ר. הנכס ששטחו 1,679 מ”ר, מואר בחלונות צוהר בתקרה, המאפשרים לאור השמש לזרום אל חללי המגורים. הרצפה בנויה ללא יסודות, שוכבת ישירות על גבי הקרקע הסלעית ויוצרת תחושה גבשושית לפנים.
שתי מנהרות כדוריות מחברות את שלושת חדרי השינה, שני חדרי האמבטיה וחללי המגורים של הבית, עם ריהוט שנבנה בקפידה בקירות כדי ליצור זרימה הרמונית ואורגנית לאורך כל הפריסה הפנימית.
הנכס הכדורי סומן כאתר מורשת בשנת 2004, לפני שסווג כאנדרטה היסטורית בשנת 2010. הוא הוצע למכירה אבל נמצא עדיין בשוק, ללא קונים, מאז תחילת 2019.