סיפור ההיסטוריה של האדריכלות היפנית מתחיל במאה ה-5 לפני הספירה. ארכיטקטורה פרהיסטורית בצורה של בתי טרה קוטה ובתי בור, נבנו אז על ידי שבט ניאוליתי יפני, הידוע בשם ג’ומון.
בגלל האקלים המתון, מבני עץ היוו את הבסיס לארכיטקטורה המסורתית של יפן, צורות וטכניקות המשמשות לבנייה זו מושרשות עמוק באבולוציה של התרבות היפנית. חומרים אחרים, כגון אבן, אדמה ולבנים נוספו במהלך המאה ה-8, אז הולידו אדריכלים יפניים את הסגנון המעודן שהפך ייחודי לארצם.
המסורת העשירה של האדריכלות היפנית, באה לידי ביטוי הטוב ביותר במבני מקדשים בודהיסטים ומקדשי שינטו. התכונות האופייניות שלה, הן עמודים עשויים מברוש וגג הקש המסורתי. עיצוב זה מעביר תחושה של טוהר ופשטות, החשובה ביותר למקדש.

 

 

 

לארכיטקטורה היפנית הנכחית מגוון רחב של סגנונות מסורתיים. היא נפתחה לעולם ובו בזמן משפיעה עליו. כאשר יפן פתחה את דלתותיה לעולם בשנת 1868, האדריכלות המערבית החלה להחליף את המבנה היפני המסורתי. אדריכלים ביפן החלו לשלב שיטות מסורתיות של מבני עץ עם עיצוב אירופאי. הם גם הוסיפו לחומרי הבנייה גם בטון ופלדה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת לה קורבוזיה, מיס ואן דר רוהה ופרנק לויד רייט, האדריכלות היפנית החלה לתרום משלה לאדריכלות המודרנית. אדריכלים יפניים כגון קנזו טנגה או Arata Isozaki יצרו סגנון ייחודי ופיתחו עיצוב מודרני בינלאומי.
בשנת 1960 אדריכלים היפנים כגון שינוהרה קזואו, קורוקאווה קיש ומק”י פומיהיקו, החלו תנועה אדריכלית חדשה, המכונה מטבוליזם (חילוף חומרים). סגנון זה משלב צורות קבועות של מבנים, עם פונקציות ומרווחים גמישים. אדריכלות עכשווית יפנית משלבת צורות המפגישות פוסט-מודרניות עם סגנון יפני אלגנטי.
בשנת 1980 הדור השני של אדריכלים יפניים, פיתחו עיצוב מודרני ופוסט-מודרני ותרמו להתפתחות אדריכלות עכשווית: טדאו אנדו, הסגאווה איצוקו וטויו איטו, צברו הערכה גבוהה באדריכלות העולמית בעולם. אנדו פיתח סגנון חדש לחלוטין והוא נחשב לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר כיום. הבניינים שלו לעתים קרובות משלבים פשטות גיאומטרית עם מבני בטון וזכוכית וכאוס עירוני, בבהירות שמאפיינת אדריכלות יפנית מסורתית. טויו איטו הוא השישי בשורה של אדריכלים יפניים מפורסמים שזכו בפרס פריצקר, יותר מכל מדינה אחרת, פרט לארצות הברית.

 

מדוע אדריכלים יפניים כל כך נערצים וייחודיים?

 

 

 

 

לאסתטיקה היפנית, כמו רוב התרבות היפנית, יש שורשים בדת. שינטו ובודהיזם הן שתי הדתות הגדולות ביפן וזה מוסיף הרבה להבנת האדריכלות שבה. שינטו היא מערכת של אמונות, שנותנת לטבע דגש רב. במערב יודעים כולם שזו דת שמאמינה שבכל חפץ, עץ או פרח, יש רוח אלוהית.
איטו זכה להרבה תשומת לב בשנים האחרונות, בשל עבודתו על מדיטק-ספרייה בסנדאי. העיר נפגעה קשה ברעידת אדמה ואילו המדיטק, הממוקם באמצע העיר, יצא מהאסון ללא פגע. המדיטק הוא בעצם קוביית זכוכית ענקית, שלמעשה מאוד שבירה. לא קשה לדמיין את הבניין מתנפץ לרסיסים ברעידת אדמה. אבל דווקא המבנה של הבניין אפשר לו להישאר יציב בסערה: מבנים שנראים כמו עצים, או עשבים המתכופפים ברוח, מאפשרים לבניין לנוע עם רעידת האדמה ולשרוד. איטו אמר לעתים קרובות, שחלק מההשראות הגדולות ביותר שלו הן מהטבע – בדרך כלל אוויר, רוח ומים. הוא לא הזכיר במפורש שינטו, אבל זה לא כל כך מופרך לעשות חיבור לזה.

 

 

 

 

אדריכלים רבים אחרים משתמשים בטבע בצורה יותר מפורשת בעבודתם. אחת מהן היא זוכת פריצקר נוספת, רייהו נישיזאווה, שיצרה בית מאוד ייחודי בטוקיו בשם “גן ובית”. בעוד האלמנטים של הטבע אינם בנויים ישירות בתוך הבית, כל הצמחייה שלאורך הבית, קשובה יותר לטבע שמסביב, מאשר למבנה הבטון שהיא מקיפה אותו. ההיתוך הזה של הטבע והאדריכלות, מראה עד כמה עמוקות ומושרשות אמונות השינטו באסתטיקה היפנית.

 

 

לבודהיזם יש גם תפקיד בעיצוב האסתטיקה היפנית, שהפכה את המילה “זן” לשגורה בכל בית ברחבי העולם. גם אם אתם לא תלמידים חכמים בודהיסטים, אתם עדיין יודעים להסתכל על משהו ולהגיד אם זה מאוד “זן.” אתם מכירים את המראה המאוד ספרטני, פשוט ואפילו ריק. אלה אלמנטים עיצוביים קלים במיוחד לזיהוי ביפן, במקומות כמו גינות סלעים ואזורים מסורתיים אחרים.
רוב גני סלעים יפניים מעוצבים בכדי שיראו כמו מים, או גלים או סוג כלשהו של תנועה. אבל בהרבה גנים יש רק הרבה מקום ריק, שטוח. ריקנות, דממה, חיוניות באותה מידה כמו עצים או סלעים. הרבה אדריכלים יפניים משלבים בעבודתם שטחים גדולים, ריקים במכוון. זה אולי נראה כאילו האדריכל שכח או התעלם ממשהו, אבל זה בדרך כלל מכוון. טדאו אנדו הוא מעריץ גדול של חללים גדולים, ריקים. בעבודתו תראו קירות בטון מתוחים באורכים רחבים ופורשים לגבהים. מונוטוניות הבטון למעשה משמשת כתכונה ולא כמטרד.

 

 

 

 

 

 

 

פַּשְׁטוּת. יוֹפִי. טִבעוֹנוּת. אלה הם אלמנטים של האסתטיקה היפנית, שמגדירים אדריכלות יפנית.
אבל יש אדריכלים יפניים שמתעלמים מהמושגים האלה לחלוטין, אדריכלים שמבינים אסתטיקה יפנית כל כך טוב, שהם בכוונה בוחרים לעקוף את העקרונות הבסיסיים שאדריכלים אחרים מחויבים להם. אדריכל בשם Shusaku Arakawa ושותפתו, Madeline Gins, מעולם לא זכו בפריצקר למרות שבמשך יותר מארבעים שנה, יצרו מבנים ומקומות שלעולם לא יכובדו על ידי ארגוני אדריכלות מסורתיים.
למשל, יורו פארק. כאשר אדריכלים מסורתיים יוצרים פארק ציבורי, הם מחשיבים איכויות של נוחות, בטיחות ויופי. יורו פארק לא עושה זאת. הוא פחות גן ציבורי ויותר תרגיל ביצירה שערורייתית ביותר ולא מעשית.
בית (The Site of Reversible Destiny (Bioscleave שהצמד תכנן, עלה הון כדי לבנות אותו והוא ניראה כמו מפגע בטיחותי. לילדים נאסר להיכנס לבית ומבוגרים חייבים לחתום על ויתור לאחריות על נזק שיגרם להם. הכל בבית מסוכן: ברצפות מהמורות והן לא סדירות, זוויות ממוקמות באופן אקראי בכל הבית והבית צבוע במגוון צבעים בהירים ומבלבלים – כל זה נועד בכדי להעמיד את הדיירים על המשמר. נוחות, לדעת האדריכלים, מבשרת על מוות; הבית נועד לשמור על יחסים מהוססים של הדיירים עם הסביבה שלהם ובכך לשמור אותם צעירים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קראו גם:

10 פניני אדריכלות שחייבים ביקור בטוקיו

קלסיקות: Katsura Imperial Villa בקיוטו, יפן

איך תעצבו לכם גן יפני משלכם