יש משהו כמעט חשוד באמנות של Paola Pivi.
היא צבעונית מדי, מצחיקה מדי, גדולה מדי. דובי קוטב מכוסים נוצות צבעוניות ממלאים חללים של מוזיאונים, מטוס מסתובב על קצות כנפיו, חמור שט בים, זברות מופיעות בנוף מושלג. הכול נראה כאילו נולד מתוך משחק ילדות שאיש לא עצר בזמן.
אבל דווקא כאן טמון הכוח של Pivi. היא אינה משתמשת במשחק כדי לברוח מן המציאות, אלא כדי לשבש אותה. היא לוקחת את מה שנראה מובן מאליו ומזיזה אותו כמה מעלות הצדה – מספיק כדי שניאלץ להביט בו מחדש.

 

 

 

הילדות כמקום של דמיון

Pivi, ילידת 1971, זוכרת את ילדותה ב-Gallarate כמקום שבו המרחב עצמו היה חומר גלם לדמיון. בניין מגורים גדול, הדשא, המסדרונות, המעליות והשטחים הפתוחים הפכו באופן טבעי למגרש משחקים. ילדים לא נזקקו למרחבים שתוכננו במיוחד עבורם. הם המציאו את המשחק מתוך המקום שבו חיו.
זהו זיכרון שנעשה כמעט פוליטי בעבודתה. החופש של הילדות – להסתובב, לגלות, להמציא חוקים ולשנות אותם – הולך ונעשה נדיר במרחב העירוני העכשווי. יותר ויותר מהחיים מתנהלים בתוך מערכות של פיקוח, תכנון, הגדרה ובקרה. אפילו המשחק מקבל לעיתים מסגרת, מטרה והוראות שימוש.
Pivi מחזירה אל האמנות את ההיגיון ההפוך: מה יקרה אם פשוט נפסיק לציית?

 

 

 

 

 

כשהבלתי אפשרי הופך לאובייקט

השאלה הזו מלווה את Pivi מראשית דרכה. ב-1997, במסגרת Fuori Uso ב-Pescara, היא הציבה משאית על צדה. שנתיים לאחר מכן, בביאנלה בוונציה, הופיע מטוס הקרב G-91 כשהוא הפוך, בעבודה שהייתה חלק מהביתן האיטלקי שזכה ב-Golden Lion. אלה אינן רק מחוות של פרובוקציה. יש בהן ניסיון ממשי לשחרר את האובייקט מן התפקיד שהוקצה לו. משאית אמורה לעמוד על הכביש. מטוס אמור לטוס. בעלי חיים אמורים להימצא בסביבתם הטבעית. אצל Pivi, כל ההנחות הללו ניתנות למשא ומתן.
ב-2012, במסגרת How I Roll, פרויקט של Public Art Fund בניו יורק, היא הציבה מטוס Piper Seneca על קצות כנפיו, כשהוא מסתובב שוב ושוב ליד Central Park. המטוס – סמל מובהק של תנועה, מהירות ושליטה – הופך לפתע לאובייקט כמעט אבסורדי, חסר תכלית מעשית: Pivi מתעניינת במה שקורה כאשר חפץ אינו חייב עוד להיות מה שהוא.

70 דובים ורעיון אחד בלתי אפשרי

ב-We Are the Baby Gang, שהוצגה ב-Perrotin New York ב-2019, הפכה Pivi את חלל הגלריה למעין להקה סוריאליסטית של 70 דובי קוטב. הם ורודים, סגולים, אדומים וצבעוניים; חלקם עומדים, אחרים שוכבים, מתקפלים או נראים כאילו הם באמצע ריקוד. הם מכוסים נוצות, והנוכחות שלהם בו-זמנית מצחיקה, ילדותית ומטרידה. Pivi אמרה שהיא "אובססיבית לדובי קוטב". אך הדובים אינם רק מוטיב אסתטי. הם נושאים בתוכם סתירה: בעלי חיים פראיים, חזקים ומסוכנים, שהפכו בתרבות האנושית לדימוי כמעט חמוד. Pivi מגבירה את הסתירה באמצעות צבע ונוצות. היא הופכת את הדוב לאטרקציה, כמעט לצעצוע – ואז מחזירה אותנו אל המציאות שמאחוריו. דוב הקוטב הוא גם אחד הסמלים המזוהים ביותר עם משבר האקלים. הקרח הנמס, אובדן בית הגידול והפגיעוּת של המין מעניקים לדימוי העליז שכבה נוספת, פחות נוחה.
היופי הופך כאן למלכודת.

 

 

 

 

Are We Dancing or Fighting?

אחד הדימויים הזכורים מן התערוכה הוא צמד דובים, אדום וורוד, העומדים כשהזרועות שלהם כרוכות זו בזו. Pivi העניקה להם את השם Are We Dancing or Fighting? השאלה הזו יכולה לשמש כמעט כמפתח לכל גוף העבודה שלה. אצל Pivi, קשה להבחין בין משחק למאבק, בין יופי לסכנה, בין הומור לחרדה. הדוב יכול להיראות כאילו הוא מחבק – או כאילו הוא נאבק. מטוס יכול להיראות כאילו הוא רוקד — או כאילו איבד שליטה. האמנות שלה פועלת בדיוק באזור האפור הזה.

I don’t like it, I love it

ב-I don’t like it, I love it, שהוצגה ב-Art Gallery of Western Australia בין 2025 ל-2026, הרחיבה Pivi את השפה הזו לממדים כמעט אדריכליים. שלושה דובי קוטב חדשים נוצרו במיוחד עבור התערוכה. לצד הדובים הוצג inflatable comic cell ענק, מחווה לצורת הקומיקס שהייתה משמעותית במסלול שלה מהלימודים ב-Chemical Engineering אל עולם האמנות. עבודה נוספת מילאה את Rooftop Gallery באלף מגשים תלויים של נוזלים צבעוניים, וחיברה בין מינימליזם, אור, צבע והאדריכלות של המבנה. התערוכה כולה התעקשה על פרדוקס שמאפיין את Pivi: אפשר להיות נגישים בלי להיות שטחיים; אפשר להצחיק ובאותו זמן לעסוק בשבריריות; אפשר ליצור spectacle ועדיין להשאיר את הצופה עם שאלה.

 

 

 

 

חופש כמעשה אמנות

Pivi אינה ממהרת לספק פרשנות סופית. היא יכולה להתחיל מרעיון שנשמע מטופש לחלוטין – דובים בצבעים בלתי אפשריים, מטוס מסתובב, חיה במקום הלא נכון – ולתת לו להתקיים בלי להעמיס עליו בהכרח הצהרה תיאורטית. בעולם אמנות שבו לא פעם נדמה שהרעיון צריך להגיע לפני היצירה, Pivi מאפשרת ליצירה להקדים את ההסבר. הצופה פוגש קודם כול צבע, חומר, קנה מידה והומור. רק אחר כך מגיעות השאלות: מה אנחנו עושים לטבע? מה קרה לחופש שלנו? מדוע אנחנו זקוקים לכל כך הרבה כללים? והאם עדיין אפשר לדמיין משהו שאינו אמור להיות אפשרי?
Pivi חיה ועובדת מתוך עמדה נוודית, והביוגרפיה שלה כוללת מקומות כמו Alicudi, India ו-Anchorage, Alaska. היא הציגה במוסדות מרכזיים ובהם Guggenheim, Centre Pompidou, MoMA PS1, Whitechapel Gallery ו-Fondazione Prada. אבל נדמה שהמקום החשוב ביותר בעבודתה אינו מוזיאון או עיר מסוימת. זהו מרחב הדמיון. Pivi מזכירה לנו שהיכולת לשחק אינה רק תכונה של ילדים. היא כלי מחשבתי. היכולת לומר "ומה אם?" היא אולי אחת מצורות החופש האחרונות שעוד נותרו לנו.
לכן הדובים שלה אינם באמת דובים, והמטוס שלה אינו באמת מטוס. הם תרגילים בחופש. הם מזכירים לנו שעולם שבו הכול כבר מוגדר, מוסבר ומפוקח הוא עולם שמסוכן להפסיק לדמיין בו. ולפעמים, הדרך הטובה ביותר להתנגד לו אינה לצעוק – אלא להעמיד במרכז הגלריה דוב קוטב ורוד, מכוסה נוצות, ולשאול בפשטות: Are We Dancing or Fighting?