Portrait de Charles Perrault

בתחילת המאה ה-19, האחים Jacob & Wilhelm Grimm אספו סיפורים מהחיים (מפי אנשים – מאצילים ועד איכרים), שתיארו את מציאות החיים האומללה ולעתים די אכזרית, אותה חווים תושבי מרכז אירופה. הם ביקשו לשמר את הפולקלור הגרמני בעל פה שהלך ונעלם. בתוך המהומה של מלחמות נפוליאון (1803-1815), כאשר צרפת כבשה ארצות גרמניות, שני האחים הונעו על ידי הלאומיות להאדיר את מולדתם ומורשתם. הם ראו בסיפורים את מהות התרבות הגרמנית וביקשו להראות את הרוח והערכים הבסיסיים של עמם. הם לא ביקשו למכור סיפורים ובטח לא לילדים, אלא לתעד פולקלור, כבלשנים וחוקרים.

האחים גרים

אוסף הסיפורים הראשון שלהם שפורסם ב-1812, הכיל 86 אגדות והתבסס על אירועים ועובדות ממשיים ומבעיתים, אלא שהם נאלצו לספק להם פרשנויות מקלות, כדי שיצליחו למכור ספרים. הם התבססו בכך על אגדות של הסופר הצרפתי בן המאה ה-17, Charles Perrault, חלוץ ואבי האגדות, שיצר כמה מהסיפורים הכי דמיוניים ומענגים שסופרו אי פעם, עם כרכרת דלעת ופיות בסינדרלה, למשל. סינדרלה המקורית שלו, אף היא מבוססת על סיפור אמיתי ומכילה גם אלמנטים אלימים, כמו למשל, האחיות החורגות והמרושעות כורתות חלקים מכפות רגלן ומדממות, כדי שהן יתאימו והן יצליחו לדחוס אותן לנעל שהנסיך מצא ובסיום הסיפור, החתונה של סינדרלה עם הנסיך כוללת שתי יונים לבנות, שבמקום ללוות את סינדרלה בעליזות בדרכה לאושר ועושר, מנקרות את עיניהן של האחיות החורגות. גם העלילות שכתב פרו, למרות שהיו קסומות, היו חסרות בסנטימנטליות תמימה, שכן הן למעשה נועדו למבוגרים, כי לא הייתה אז ספרות ילדים. סיפורי המתח שלו יכולים היו אולי להיות מקבילה למותחני פשע של ימינו, אלא שכנראה אף אחד לא היה מעז לפרסם כיום סיפור על נשים סקרניות הנדקרות בסכינים, למען מוסר ההשכל שלו, שנשים צריכות להיות פחות חטטניות. כל זאת לצד תיאורי זוועה שנמצאים בסיפוריו על אציל שעינה ילדים.

חוסר הנאמנות לעובדות האמיתיות עליהן התבססו האגדות, נבעה בין היתר מכך שמוסר ההשכל והטפת המוסר שהסיפורים האלה באו להעביר, היו חשובים הרבה יותר מהאירועים עצמם, שנסיבותיהם נשכחו עם הזמן. סיפורים שבהם הטוב מנצח את הרע, הרשעים נענשים, הצדיקים חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, מציעים עד היום הזה תקווה ואופטימיות מחזקת ומעודדת, שהאדם יכול לעשות משהו חיובי בשינוי עצמו ואת העולם, נוכח המציאות האכזרית הטופחת על פנינו.
ילדים רבים מכירים את האגדות הקלאסיות מתוך העיבודים של וולט דיסני. הסרט העלילתי הארוך הראשון של דיסני היה שלגיה ושבעת הגמדים, שיצא לאקרנים ב-1938 ודיסני המשיך לעבד עוד הרבה מהאגדות שנמצאו באוספים של פרו והאחים גרים. האנימטורים והתסריטאים של דיסני הלבישו תפיסות וייצוגים פופולריים לדמויות מתוך הסיפורים העתיקים. דיסני זכה לתהילה בזכות יכולתו המופלאה ליצור אנימציות ידידותיות למשפחה שנשארו איתנו לאורך עשרות השנים.

מה הפער בין הסיפור האמיתי מהחיים, לבין האגדה שנבנתה סביבו? הנה כמה דוגמאות:
שלגיה ושבעת הגמדים: האגדה מבוססת על חייה הטראגיים של מרגרט פון ולדק, אצילה בווארית מהמאה ה-16, אשר אחיה השתמש בילדים קטנים אותם העסיק בעבודה במכרה הנחושת שלו. בגלל שהם התקשו להתמודד עם העבודה הפיזית הנדרשת, הם כונו בלעג “גמדים”. בעל מטע תפוחים זקן, הציע תפוחים נגועים לילדים שעבדו שם, מאחר והאמין שהם נהגו לגנוב תפוחים מהמטע שלו. אמה החורגת של מרגרט, ביקשה להיפטר ממנה ושלחה את היפהפייה לבריסל, שם התאהב בה הנסיך פיליפ השני מספרד, אלא שאביו, מלך ספרד, התנגד לרומן ושיגר בחשאי אנשים לרצוח אותה והם אכן הצליחו להרעיל אותה.
רפונזל מבוסס על סיפור נוצרי מהמאה השלישית לספירה, לפיו סוחר אסייתי משגשג כה העריץ את בתו היפה, עד שאסר עליה להיפגש עם מחזרים ונעל אותה במגדל גבוה. היא התנצרה כדי לקבל סיוע מהכנסייה אך האב ערף את ראשה. הוא נהרג מפגיעת ברק זמן קצר לאחר מכן והיא הפכה לקדושה הנערצת על ידי הכנסייה האורתודוקסית.
הנזל וגרטל: הרעב הגדול ברוב יבשת אירופה ואנגליה, ב-1315-1317 לספירה, הביא איתו על היבשת מחלות, מוות של המונים וכך גם המתת תינוקות לשם קניבליזם, תופעה שאפילו גברה עם הזמן. היו גם הורים נואשים שנטשו את ילדיהם. הנזל וגרטל היו כאלה, הם ננטשו ביער והם נאספו לביתה של אופה מצליחה, בשם קתרינה שרדרין. בשנות ה-1600. אופה קנאי שקינא בהצלחתה, האשים אותה שהיא מכשפה. היא נאלצה להימלט מהעיר, אך תושבים זועמים צדו אותה, החזירו אותה לביתה ושרפו אותה למוות בתנור שלה. גרסה אחרת, מספרת שהאופה תכננה לאכול את הילדים, אך הם הקדימו ושרפו אותה בתנור שלה.
לִכלוּכִית: סיפורו של פרו הצרפתי, מבוסס על דמותה של רודופיס, נערה יוונית, שנתפסה בתרקיה, נמכרה לעבדות בסביבות שנת 500 לפני הספירה ונלקחה למצרים. האדון שלה ביקש להבליט את יופייה יוצא הדופן כדי להגביר את הביקוש ל”סחורה” שלו והלביש אותה בבגדים נאים, כולל זוג נעלי זהב. אלה אכן הצליחו למשוך את עינו של פרעה, אחמוס השני והוא הפך אותה לפילגשו.
הסיפור של “היפה והחיה” התבסס כנראה על חייו הטרגיים של פטרוס גונסלבוס, נער צעיר בשנת 1537 אשר כונה “חיה”, מאחר והיה חולה בהיפרטריקוזיס, “תסמונת איש הזאב”, מחלה הגורמת לאדם לגדל שיער בכל הגוף גונסלבוס היה רק בן 10 כאשר נלקח מארצו ספרד ונשלח למלך צרפת כדי לשעשע אותו כסוג של ליצן חצר. המלך הנרי קרא לו “חיית המחמד הקטנה שלי” ואילו אשתו, קתרין דה מדיצ’י, מצאה לגונסלבוס אישה יפהפייה אשר התאהבה ב”חיה”. הם היו נשואים 40 שנה ונולדו להם שבעה ילדים משותפים, ארבעה מהם סבלו גם מהיפרטריקוזיס.
את הגרסה המקורית של “כפה אדומה”, הוריכם לא רצו שתשמעו (‘Le Petit Chaperon Rouge’ מאת צ’רלס פרו, 1697). הזאב אוכל את הסבתא, משכנע את כיפה אדומה לקפוץ אליו למיטה (הוא משתמש בביטוי הצרפתי הביטוי הצרפתי לאיבוד בתולין “elle avoit vu le loup”, שהוא “היא ראתה את הזאב”) ולאחר מכן הוא זולל גם אותה.

.