מהיכן אנחנו שואבים את הריגוש המכוער הזה מחורבן ואבדון ואת העונג הייחודי והנורא מאסון טבע או מעשה אדם? איך אנחנו כחברה וקהילה מגיבים לאסון, מה קורה לחוש הצדק שלנו כאשר הטרגדיה מתרחשת אצל מי שאנחנו שונאים וכיצד נמדדת איכות מנהיגי מדינה בעת אסון ומשבר.
רעידת אדמה בנפאל
ברגע שפורצת מלחמה, אי שם בעולם, נניח באוקראינה, המלחמה יוצרת אצלנו ציפייה שיהיה סיקור טלוויזיוני מיידי בשטח שלה ושל מוראותיה: הפצצות של מבני ציבור, בתי ספר, סבל של האוכלוסייה. אנו מצפים “להיות שם”, לא כיצורים פיזיים בסכנת הכחדה אלא כצופים מבוססי מדיה, שראויים להיות מדווחים על הסיפור המתפתח.
בערוץ מזג האוויר האמריקאי, צופי הטלוויזיה מקבלים סיקור 24/7 של אירועי מזג אוויר, במיוחד אלה ממקומות מרוחקים למדי מהבתים שלהם, מתרגשים לראות כתבים עטויי מעילי רוח במגפיים, שחייבים לספק את הסחורה – צילומים של עצים שנעקרו, מבנים שנהרסו, מכוניות צפות, אנשים תקועים וחיות מחמד הנישאות למקום מבטחים.
זה נורא, כמובן. אנשים מתים, האומללות הזאת היא אמיתית וכל הדם, האבדן וההרס, מאוד אמיתיים. אבל עדיין המשיכה שלנו לזה נותרת. אסון הטיטאניק ריגש וממשיך לרגש דורות של אנשים. כמו לבהות במגדלים הקורסים והבוערים של 9/11 ובאנשים שצונחים מהם, או בשריפת ענק, טייפון או רכבת שירדה מהפסים. או ההתפעלות הזו מהעצמה הזו שהטבע משחרר, כאשר הוא שוטף עיר בצונאמי ענק ונושא בני אדם ומכוניות כנמלים קטנות (הידעתם שב-1964, צונאמי ענק קטל 280,000 אנשים תוך שעה?). התחושה שלנו מכל זה לא לגמרי דוחה. זה לא ממש נורא? אנחנו מתרגשים מצפייה באומללות אנושית, בעוד ניצוליה, יישאו צלקות פיזיות ופסיכולוגיות, כל חייהם, רדופים ונושאים אשמה על כך ששרדו כשאחרים לא.
מסתבר שיש הרבה מאוד סיבות למה אנחנו אוהבים לצפות באסונות ומסתבר שאנחנו לא באמת נבלים מרושעים באיזה צד אפל בתוכנו. אנחנו דווקא מתחברים לאחרים ומובלים על ידי אמפתיה. אפשר לראות בניינים קורסים בצורה כמעט נונשלנטית עד שפוגשים את מבטו של הקורבן ואז, משהו נפתח בלב ומשחרר את כל התחושות החמות והחומלות.
אחד ההסברים הוא האבולוציה והצורך לשרוד כחברה אנושית. טרגדיות ומצבי סיכון גבוהים, מציפים את ההימור הקיומי ואנחנו מדמיינים עצמנו עומדים בפני אותו גורל – אפשרות מטרידה, אבל גם כזו שתגרום לנו להרגיש הקלה על שבתנו בבטחה בבית, להשוות עצמנו לנפגעים מהטרגדיה ולהרגיש אסירי תודה שאנחנו לא מתמודדים עם אותן בעיות. חלק מהסיבות אכן קשורות לצורך בקתרזיס – בהכרה ובשחרור מכל החרדות המודחקות שלנו לגבי הדברים שעלולים להזיק לנו.
אלא שאנשים מקדישים תשומת לב רבה יותר למידע שלילי מכיוון שהוא נראה חשוב יותר ממידע חיובי וזה הגיוני מטעמים אבולוציוניים: אנחנו רוצים לדעת היכן נמצאים הסכנות והאיומים הפוטנציאליים בסביבה שלנו ומה הסיכוי שהם יגיעו ויאיימו עלינו. בני אדם רוצים לשרוד ולפתור בעיות ולכן אנו מחפשים באופן טבעי היכן נמצאות הבעיות.
אסונות גם בונים קהילה: בימים כתיקונם כל אחד דואג לחלקת גינתו. אסונות משנים את זה. הם מוציאים אנשים לרחובות. משפחות פותחות את בתיהן לאחרים ועוזרות לאלה שבמצוקה, קשישים, נכים, ניצולי שואה, מפונים מיישובי העוטף “מישהו מבקר את החייל הבודד ששוכב פצוע במחלקה בבית החולים? מישהו דואג לו?” דמויות ציבוריות מגיעות לאתר האסון. הנקודה ברורה: אנשים אלה הם משלנו. הם נמצאים בסכנה והישרדותם תלויה, לא רק במאמצים שלהם, אלא גם בתמיכה מרוכזת של כולנו. התחושה הזו של מחויבות משותפת, מרעננת אוכלוסייה השקועה לעתים בעשייה אנוכית.
בסיפורי האסונות, אנחנו בעיקר מתמקדים באנשים מקומיים אמיצים – שוטרים, כבאים, צוותים רפואיים, חברי כיתת הכוננות – הדוהרים ראשונים לעבר אזור הסכנה בזמן שאחרים בורחים. מעוררי ההשראה מכולם הם האזרחים הפשוטים, שנכנסים לטויוטה שלהם ומביאים אחרים למקום מבטחים. אפילו עיתונאים יראו אצילים אם יהיו חלק ממצבים של סכנה קיצונית.
יש עוד סיבה מדוע אנחנו אוהבים את הסיפורים האלה של אסונות והיא הבחינה של בחירות מוסריות שהם מציעים לעתים. אילו החלטות קיבלו חברי המשלחת לאנטרקטיקה או האסטרונאוטים או המלחים בספינה שנטרפה או נוסעי המטוס שצנח, בנסיבות הקשות ביותר? ואיך היינו אנחנו מתנהגים במצב לחץ דומה? האם ההתנהגות שלך תהיה מונחית על ידי חוסר אנוכיות, אינטרס אישי או, נסי להודות זאת לעצמך, על ידי שיקול אחר?
משבר בהגדרה מציב אתגרים יוצאי דופן. כפי שכתב Lachlan Forrow מאוניברסיטת הרווארד, מומחה לאתיקה רפואית: “עלינו לראות במצבים מוסריים חריגים, הזדמנויות עבורנו, להראות מחויבות עמוקה במיוחד לערכי המוסר העמוקים ביותר שלנו.”
הנרטיבים הטובים ביותר של סיפורי אסונות, מציעים מנעד של מבחני אופי – אף אחד לא שחור-לבן, כולם בגוונים של אפור. אם היית מדריך על הר האוורסט בעת סופת שלגים קטלנית, האם היית נמלט על נפשך ומשאיר מאחור את שאר המטפסים? אם הייתם בטיסה 93 של יונייטד איירליינס ב-11 בספטמבר, האם הייתם מסכנים את חייכם בהסתערות על המחבלים? אפשר להחיל דילמות כאלה גם על ההתרחשויות בישובי עוטף עזה, ב-7.10. רובנו כנראה מדמיינים את עצמנו שמים בצד את הפחד והצרכים האישיים שלנו, כדי לחלץ אחרים מהאסון. האם אנחנו באמת היינו כאלה גיבורים במצב קצה כזה?
Richard Drew
והנה עוד מעט נתונים אקטואליים – אפשר לבחון גם איכות של מנהיגות בעת אסון: בזמנים טובים ובזמנים רעים, לפני משברים ואחרי, איכות של מנהיגות נשענת לעתים קרובות על חוזק המוסרי והאינטואיטיבי של המנהיגים. אם התחושה הזו אצלם חזקה, כנראה שהמנהיגים יעשו את הדבר הנכון כאשר יתרחש אסון (או ימנעו מצרות בכלל). אם המחויבות שלהם לאתיקה אינה עמוקה, הם ימצאו את עצמם מעגלים פינות ומזמנים קטסטרופה, או, בעיצומו של משבר, דוחקים אנשים הצידה כדי להציל את עצמם. תבחנו אתם את הרלוונטיות הזו למנהיגות שלנו בעת אסון.
והנה צד אפל באמת ואף הוא רלוונטי: אם מישהו שונא או כועס על האנשים הסובלים בטרגדיה, הם עשויים להתמכר ל- Schadenfreude (מונח בגרמנית שפירושו “שמחה מבישה”). אנשים מוצאים תחושת עונג בלראות אויב או יריב נענש. הם עשויים גם ליהנות לראות אנשים כאלה מושפלים. בקיצור, אם אנשים חושבים שאלה שסובלים מהטרגדיה הזו באמת ראויים לסבול, הם עשויים לקבל תחושת סיפוק אפלה, שתאפיל מלראות צדק או שיקולי מוסר.
