יש אנשים שאנחנו מבחינים בהם מיד ויש אנשים שאנחנו עוברים לידם מדי יום מבלי לדעת כמעט דבר על חייהם. הם נמצאים שם – בתחנת הרכבת, במעלית, בבניין הסמוך, מאחורי חלון. נוכחים, אבל כמעט בלתי נראים. זהו המקום שממנו יוצאת האמנות של Yu Jinyoung. הפסלים שלה מציגים דמויות בגודל טבעי, אך גופן שקוף או שקוף למחצה. הן עומדות לבדן, זו לצד זו, בתוך משפחות או בקבוצות. הן נראות ממשיות להפליא ובו בזמן כאילו חלק מהן כבר עזב את העולם. Jinyoung מגדירה אותן כאנשים "שרוצים להפוך לבלתי נראים" – אנשים המבקשים להתקיים ללא תשומת לב חיצונית וללא התערבות.
אבל הרצון להיעלם, בעבודתה, אינו בהכרח סימן לחולשה, אלא לפעמים הוא דווקא ניסיון להחזיר לעצמך שליטה. להיות בלתי נראה אינו תמיד עונש, לפעמים זו בחירה.
החומריות של הפסלים הופכת את הרעיון הזה למוחשי. Jinyoung משלבת בין plaster צבוע לבין PVC שקוף. הפנים מתחילות כפסלי clay, עוברים תהליך של molding ולאחר מכן מיוצרים באמצעות silicone ו-fiberglass-reinforced plastic. הגוף מקבל צורה אחרת, כמעט אוורירית, כאשר הוא מועבר אל חומר שקוף.
התוצאה מטרידה דווקא מפני שהיא כל כך מדויקת. אלה אינם רוחות רפאים. אלה בני אדם. יש להם בגדים, תנוחות, פרטים גופניים וסביבה. אבל משהו בסיסי חסר להם: האטימות שמאפשרת לנו להרגיש שגוף הוא דבר יציב, נוכח ומוגן. דרך הגוף השקוף, הסביבה חודרת אל הדמות. בעבודות מוקדמות יותר השתמשה Jinyoung ב-pastels כדי ליצור הבעות רגשיות מובהקות יותר, לעיתים כאלה שנראו כאילו הדמויות עומדות לבכות. עם הזמן היא התרחקה מן הדרמה הישירה. ה-pastels הוחלפו ב-acrylics, והפנים נעשו קרות, חלקות ומאופקות יותר. במקום לומר לצופה "האדם הזה עצוב", היא מעדיפה להשאיר אותו במצב של אי-ודאות. היא רוצה שהצופה יחוש שמשהו מתרחש בו, מבלי לדעת בדיוק מה.
לצד הדמויות השקופות מופיעים לעיתים קרובות חתולים וכלבים. הם נראים לכאורה כמו פרט שולי: חיית מחמד העומדת ליד בעליה או מוחזקת בזרועות שקופות. אבל אצל Jinyoung גם כאן אין דבר מקרי. בעלי החיים נשארים אטומים. שלמים. מוצקים. הצופה מבחין בהם לפני שהוא מבחין באדם. Jinyoung מסבירה שאנשים נוטים להגיב לבעלי חיים במהירות רבה יותר מאשר לבני אדם. לכן החיות מושכות את המבט ומסיטות אותו מן הדמויות השקופות – כמעט מסתירות אותן.
האמנות שלה קיבלה משמעות חדשה בעקבות אירוע אישי. שריפה פרצה בדירה שמעל דירתה של Jinyoung. העשן חדר אל ביתה, והיא הייתה האחרונה שהתפנתה מן הבניין. כאשר יצאה החוצה, אחד האנשים אמר משהו שהדהים אותה: "אה, מישהו גר בדירה הזאת." השכנים, כך התברר, כלל לא היו בטוחים שהיא מתגוררת שם. הם חשבו שאולי היא מגיעה לדירה רק מדי פעם.
היא יוצרת דמויות שאמורות להיות בלתי נראות, אבל הן מושכות את המבט דווקא בגלל השקיפות שלהן. הן מנסות להסתתר – והופכות לאובייקטים שאי אפשר להתעלם מהם. הן רוצות פרטיות – ומוצגות בגלריה. הן חסרות הבעה – אך מעוררות אצלנו רגשות. הן כמעט חסרות גוף – אך נראות אנושיות מאוד.
האם אנחנו באמת רוצים שיראו אותנו, או שלפעמים כל מה שאנחנו מבקשים הוא שיניחו לנו להתקיים בלי לדרוש מאיתנו דבר?
בעולם שמתגמל נראות, נוכחות, חשיפה ושיתוף בלתי פוסק, Yu Jinyoung מציעה אפשרות כמעט רדיקלית: לא להיות במרכז. לא להסביר. לא להיחשף. פשוט להיות.