בשנת 1968, העיירה הקטנה ג'יבלינה בסיציליה הושטחה, על ידי רעידת אדמה בעוצמה של 5.5, שהביאה למותם של מאות והותירה 100,000 תושבים חסרי בית. המתכננים לא הצליחו לבנות מחדש את ג'יבלינה באתר המקורי שלה ולכן העיר החדשה – Gibellina Nuova – נבנתה 11 קילומטרים משם. לקראת התכנון והבנייה של העיר החדשה, קרא ראש העיירה לכמה אמנים להגיש הצעות לפרויקטים שיפארו את העיר החדשה. אחד האמנים היה הצייר והפסל האיטלקי הפורה "פולימטריאליסטי" Alberto Burri (1915-1995).

כדי להציע אמנות חדשה לג'יבלינה החדשה, בורי פנה דווקא להריסות העיר העתיקה. בתקופה שבה התגורר האמן בלוס אנג'לס, הוא ביקר שוב ושוב בעמק המוות בשנות ה-60, שם החל להתעניין  בתופעת הסדקים הטבעיים באדמה, מה שהוביל אותו לשלב סדקים (Cretti) בציוריו מ-1973 ואילך. סדרה זו, שזכתה לכותרת Cretti, שילבה פיגמנט לבן עם פוליוויניל אצטט ויצרה משחה עבה על פני הבד, שתיסדק באופן טבעי במהלך מספר שבועות.
השיא של הניסויים הללו היה עבודתו של בורי על חורבות ג'יבלינה, שבהן ציפה את שרידי העיר בבטון לבן עם סדקים גדולים, מספיק כדי ללכת בהם וכתוצאה מכך יצר אמנות נוף מונומנטלית ומבוך המשתרע על פני 85,000 מטרים רבועים – מה שהופך אותה לאחת מיצירות האמנות הגדולות ביותר שהתממשו אי פעם. היצירה נקראה Cretto di Burri, או לחילופין Grande Cretto. היא נוצרה בין השנים 1984-1989 לפני שנקטעה ונותרה בלתי גמורה. ב-2015, במה שהיה יום הולדתו ה-100 של בורי, הפרויקט הושלם סוף סוף.
כל לוח בטון ב-Cretto di Burri בגודל 10-20 מטרים מכל צד ומתנשא לגובה של כ-1.6 מטרים. הסדקים העצומים עד שניתן ללכת בתוכם, משקפים את הרחובות והמסדרונות של העיר העתיקה, מעלים מחדש זיכרונות מרחביים של העיר ההרוסה, תוך שהם מסמנים את מעמדה כחורבות בלתי ראויות למגורים. הנופים הסדוקים של עמק המוות ששימשו השראה לעבודתו, תפקדו כסוג של פסיכו-גיאוגרפיה. הבטון הלבן הסדוק של הקרטו די בורי מנציח את הטראומה והאבל של רעידת האדמה, כשהסדקים מסמנים לא רק את הדרכים והרחובות של העיר המקורית, אלא גם את המפץ האלים שנעשה לאדמה, לאנשים ולזיכרון התרבותי של האתר.