בצילום מפורסם בארכיון של ההיסטוריה האמריקנית, ניראה הילד הקטן פרנקלין דלאנו רוזוולט, לימים נשיא ארה”ב, יושב זקוף על שרפרף, חצאיתו הלבנה פרושה על ברכיו, ידיו חובקות כובע מקושט בנוצה. לבוש כזה נמצא מטריד כיום, אך בשנת 1884, כאשר רוזוולט צולם, הבנים לבשו שמלות עד גיל 6 או 7, אז גם הגיעה התספורת הראשונה שלהם. התלבושת של פרנקלין נחשבה אז לנייטרלית מבחינה מגדרית. מדוע השתנו סגנונות הבגדים של ילדים צעירים באופן כה דרמטי? איך הגענו לשני סימני זיהוי חזותיים – בנים בכחול ובנות בוורוד?

הנשיא רוזוולט בילדותו, מצוצם בבגדים הנהוגים באותה תקופה לבנים, 1884

“זה באמת שווה סיפור כל מה שקרה לבגדים ניטרליים”, אומרת ג’.בי. פאולטי, היסטוריונית מאוניברסיטת מרילנד, שחוקרת את משמעות בגדי הילדים כבר 30 שנה ואף פרסם ספר בנושא בשם “ורוד או כחול: להבדיל נערים מנערות באמריקה”. היא אומרת “במשך מאות שנים ילדים לבשו שמלות לבנות עדינות עד גיל 6. מה שהיה פעם עניין מעשי – להלביש התינוק בשמלות וחיתולים לבנים – הפך לעניין של ‘אלוהים אדירים, אם אני אלביש את התינוק שלי בדבר הלא נכון, הוא יגדל מסולף'”.

בגדי בנים בקטלוג משנת 1920: ורוד עם תחרה

השינוי לעבר הבגדים הספציפיים לא היה ליניארי ולא מהיר. ורוד וכחול הגיעו, יחד עם פסטלים אחרים כצבעים לתינוקות, באמצע המאה ה -19, אך שני הצבעים לא נתפשו כמסמנים מיניים עד ממש לפני מלחמת העולם הראשונה – וגם אז, לקח זמן לתרבות הפופולרית למיין דברים מחוץ לנורמה.
לדוגמה, מאמר מ- 1918 שפורסם בעיתון “Earnshaw” קובע “הכלל המקובל הוא ורוד עבור הבנים וכחול עבור הבנות. הסיבה לכך היא שורוד, בהיותו צבע נחוש וחזק יותר, מתאים יותר לילד ואילו כחול, עדין ורך יותר, יפה יותר לנערה”. במקומות אחרים נכתב בתקשורות של אותה עת, כי כחול מחמיא לבלונדינים, ורוד לברונטיות, או כחול לתינוקות כחולי עיניים, ורוד לתינוקות עם עיניים חומות.

קטלוג בגדי ילדים משנת 1910, כחול וורוד ללא אבחנה מגדרית

בשנת 1927, מגזין טיים פרסם תרשים המציג צבעים המתאימים למין, עבור בנות ונערים, על פי חנויות מובילות בארה”ב. מסתבר שהבנים לבשו ורוד אשר היה צבע הבגדים הרווחים עבורם ברשתות הכלבו הגדולות, למשל, בבוסטון, בניו יורק, בקליבלנד ובשיקגו.
הצבע כמגדיר ומכתיב של היום, לא הגיע עד שנת 1940 והוא נקבע שרירותית על ידי יצרנים וקמעונאים, כפי שהם פירשו את טעם הקהל. החבירה בצבעים אלה יכולה הייתה להיות גם הפוכה, ורוד לבנים וכחול לבנות. דור הבייבי בום גדל בבגדים ספציפיים לגברים. בנים לבושים כמו אבותיהם, נערות כמו אמהותיהן.
כאשר הגיעה תנועת שחרור הנשים לאמצע שנות השישים, עם מסר האנטי להפרדה נשית, האנטי-אופנתי שלה, נראתה ההפרדה הזו לא מקובלת – אבל הפוכה לחלוטין מזמנו של פרנקלין רוזוולט הצעיר. עכשיו נערות צעירות התלבשו בסגנונות גבריים – או לפחות לא-נשיים – נטולי רמזים מגדריים.
“אחת הדרכים שפמיניסטיות חשבו כי הבנות מפותות לתפקיד של נשים כנועות, היא דרך בגדים”, אומרת Paoletti. “אם נלביש את הבנות שלנו יותר כמו בנים ופחות כמו ילדות קטנות, הן תהיינה יותר חופשיות בבחירת פעילותן”.

בשנת 1960 בנים ובנות יכלו ללבוש כחול או ורוד ללא אבחנה

בשנות ה-70, ימי המהפכה הפמיניסטית, בנות התלבשו ללא הבדל מבנים

ג’ון מוני, חוקר הזהות המינית בבית החולים ג’ונס הופקינס בבולטימור, טען כי המגדר נלמד בעיקר באמצעות רמזים חברתיים וסביבתיים. בשנות ה -70 בגדים נייטרליים מזיהוי מגדרי, נשארו פופולריים עד לשנת 1985. הורים בדקו מראש את המין של התינוק שטרם נולד ואחר כך הלכו לקנות סחורה ל”נערה” או ל”ילד”. האופנה הוורודה והכחולה פשטה לכל האובייקטים בחדר הילדים. האמהות הצעירות שגדלו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, מנועות מלהשתמש בורוד, תחרה, שיער ארוך וברבי, רצו את זה עתה לבנותיהן.
כיום, מבחינים שוב במגמה לבגדים נייטרליים ממגדר לילדים. זאת מתוך הבנה שרצונות הילדים מורכבים ואינם שחור ולבן, או יותר נכון, לא ורוד וכחול.

ב-1905 אי אפשר היה לבחין בבן או בת רק לפי הבגדים או הצבע שלהם

אח ואחות בצילום משנת 1905: אי אפשר לקבוע לפי הבגדים מי בת ומי בן

צילום משנת 1870, של בן לבוש בבגדים אופיינים בתקופה הויקטוריאנית

בשנת 2007 לצבע הבגדים של הילדים הייתה אמירה

Jo B. Paoletti, a historian at the University of Maryland and author of Pink and Blue: Telling the Girls From the Boys in America